נעם בקנר

לאחרונה מאתגר מעט יותר לצאת לדרכים, וגם ההתרגשות לקראת הדרכת קבוצה חדשה מחווירה פתאום לנוכח הזרות הרובצת מעבר למפתן. ואולי דווקא כאן אוכל פתאום להבין, ולו במשהו, את מובנו העמוק של הבית הסיני, וזאת אל מול ערפל הדרכים הנמתחות ממנו אל מחוזות זרים, המשתרעים בין אופק לאופק ומעבר להרים, נהרות ואגמים.

ואותו עולם של ״נהרות ואגמים״ (ג׳יאנג חו 江湖) מסמל זה דורות מרחב בעל פוטנציאל כפול, שבו המרחק מכובד ידה של המדינה, המשפחה והקוד החברתי נמזג באזור צללים, שבו החירות עצמה נושאת חרב פיפיות חדה.

זהו כמובן המרחב שבו מוצאים עצמם כל אותם פרושים נידפים, עולי סנדל ואנשי להב מלוטשי מוסר מספרות הוו־שיה, המאגדת יחדיו הרפתקה גברית, רדיפת צדק וחירות אישית; אך בפועל — ולרוב — גם שלל נוטשי בית, מחפשי הון, מוכי גורל או שודדי דרך של ממש.

וסין של היום גדולה כשהייתה. האם קפיצת הדרך באבחת מונית, מטוס או רכבת מהירה מקהה את הזרות, או מאיצה את מהלכה? האם גלות מגבולותיה הצרים והתכופות־אלימים של המכורה המזרח־תיכונית אינה נושאת עמה את אותה חרב פיפיות עתיקה?

והרי בדמיון הסיני, הדרך הנמתחת הרחק מהבית מהווה, במובנים רבים, מקור לחרדה לא מועטה, כאשר הניתוק מרשתות ההגנה החומריות והרגשיות של המכורה מומר בהבטחה הבוגדנית לחישול פנימי, להצלחה אישית ולנטיעת רגל יציבה בעולם כאוטי ועוין. כמרחב מטפורי או רגשי, מהווה עולם הג׳יאנג חו את אותה חברה מקבילה, בלתי־פורמלית ושיתופית, המורכבת מאנשי שוליים ואורחים לרגע, בעודה מתקיימת מחוץ למגבלות המדינה וחוקי השבט, ותחת מערכת קוד חלופית של כבוד אישי ואיכות פנימית.

עולם הג׳יאנג חו נוצר כמובן תוך התכתבות מתמדת בין הספרות למציאות הממשית, וקשה לומר שאין בו הד מורגש לתמות אודיסאיות ופסיכולוגיות מוכרות לעייפה, כאשר השלמתו של מעגל כרוכה בצריפה מכאיבה במבחני הזרות והשכחה. להבדיל, הוא אינו טומן בחובו שיבה הכרחית אל מישורי הבית הפוריים שהפכו לאפר זיכרון, ובכך שואב לא פחות מן התמות הבודהיסטיות הישנות של נטישה ללא חזור וחצייה נחושה של עולם האבק.

וייתכן שהעולם כולו נושא כיום את טעמי הלוואי של הזרות האינסופית בעולמות ארעיים, כאשר גלובליזציה מעורערת, פירוק חומות הכפר בידי כוחות ביזור מערערי אמת ועלייתה של חברת אמון נמוך, דיגיטלית ושורצת כתות סתרים, מאלצים כל אחד מאיתנו לפסוע במידה מסוימת בעולמות כלכליים ורגשיים ארעיים וחסרי שורשים. חופשיים אמנם מכבלי העבר — אך הלאה נסחפים בבדידותם האינסופית של נהרות ואגמים.

נתקלתי לאחרונה בשיחת רחוב העוסקת במיחושי הגוף מהם סבלה תיירת מקרית מהצפון, כאשר חברתה לשיח, טענה בבטחון כי "הסביבה היוננאנית" שונה בהחלט. בעוד כי אין טעות בדבר, בטח לאלה המגיעים מצפון מזרח סין (או לצורך הענין- מן המזרח התיכון), אך המשפט האגבי נדמה כי חושף יותר משהתכוון במקור.

במשך לא מעט מדברי ימי סין, נחשב “הדרום” לא רק ככיוון גיאוגרפי נייטרלי וזה נשא טעמי לוואי ברורים של גבול אקולוגי, רפואי ומטפיזי כאחד.

בעוד כי מוקדי הכוח המוקדמים של סין התפתחו כזכור במישורי הנהר הצהוב, הדרום נתפס כעולם שונה בתכלית, לח, הררי, מיוער וצפוף נהרות- זה נתפס פעמים רבות כניגודו של אותו מרכז כח ממש. עם התפתחות הקוסמולוגיה הסינית והמסורות הקשורות בה, התפתחה גם תפיסה לפיה אזורים אקולוגיים שונים יוצרים גם בני אנוש ואורחות חיים שונות בתכלית.

מן התקופה הקיסרית המוקדמת הלך והתגבש דמיון גיאוגרפי אשר קיים הבחנה מהותית בין צפון לדרום לא רק במונחים של אקלים אלא גם במונחים של תרבות, מוסר ופוליטיקה, כאשר הצפון סימל במידה מסוימת יובש, יציבות וסדר פוליטי בעוד הדרום מסמל חום, לחות, תנועה בלתי נשלטת ושינוי חסר עכבות.

כבר בתקופת האן נתפסו אזורי הדרום כגבול אקולוגי ואתני המאוכלס בעמי ה"מאן" וה"יואה" השונים, כאשר צרכי המדינה חייבו אמצעי שליטה שונים בפריפריה הסינית המתרחבת תמיד, וזאת באמצעות מושבות צבאיות, הגירה מאורגנת או שלטון עקיף.

ביטוי מקובל לתפיסה זו היה מושג ה 瘴 (ג’אנג), מונח עתיק הניתן להקבלה כמיאזמה או אדים רעילים, וזה סיפק הסבר סביר להשפעת המרחב הגאוגרפי על גוף הקיסרות, ובפועל, גם מענה לפערי תחבורה, ניהול אוכלוסיות ומידע בקרב אוכלוסיות ברות הכנעה.

מבחינה פרקטית, אזורי דרום היאנג-זי, בהם לינגנאן ויוננאן נחשבו למקומות בהם חום תדיר, לחות, יערות ומים עומדים חוללו תנאים פתוגניים ייחודיים, כאשר בתקופת טאנג הפכה תפיסה זו לחלק מרכזי מתודעת הספר הדרומי, וכאשר פקידים גולים ושאר אנשי מכחול תיארו את ארצות הדרום כמרחב שורץ ערפילים, קדחות וצמחייה זרה, ובו הסביבה עצמה מציבה איום קיומי על האדם והסדר הנכון הדרוש לקיומו.

גלות לדרום הרחוק נתפסה אז לא רק כהרחקה מן המרכז התרבותי הסיני אלא כחשיפה מסוכנת לכוחות מאיימים של ממש וכאשר יוננאן שמשה אולי כביטוי קיצוני למדי של תפיסה זו.

במשך מאות שנים נתפסו חלקים נרחבים ממנה כאזורי מחלות טרופיות כקדחת ומלריה (כולם נכנסו באופן נוח כלשהו תחת מושג ה"ג'אנג") וכאשר אתגרי המנהל וההתיישבות הכרוכים בהלכות הדרום, מאלצים את גופי הקיסרות להסתמך על שלטון עקיף בידי תקיפים מקומיים, וכאשר אותה גאוגרפיה גורלית הפכה לגורם מעצב של גבולות הכוח הקיסרי עצמו.

דווקא בשל חריגותו הפך הדרום החם לכר פורה ומאתגר אינטלקטואלית, כאשר במהלך התקופה הקיסרית המאוחרת, החלו מלומדים לטעון כי המודלים הרפואיים הקלאסיים שמקורם בצפון מוגבלים במתן מענה לצרכי הגוף בחשיפתו לדרום. כך, מחלות אשר יוחסו בעבר לפגיעת קור הוסברו כעת באמצעות תנאי המקום, חריגות צ’י אנדמיות וזיהום פתוגני (גם אם באופן מובן לא התפתחה תפיסה של אלה כאורגניזמים) וכן תהליכי הדבקה, באופן שמקביל באופן זה או אחר למהלכם המדעי של מחלות טרופיות.

למרות צילו המאיים של אקלים הג'אנג ומחלות הספר שחולל, הדרום הפך בהדרגה למנוע הכלכלי, התרבותי והאינטלקטואלי של סין, כאשר סביב ימי סונג נדד מרכז הכובד הכלכלי דרומה, בעוד אזורי דרום הנהר, פוג’יין וגואנגדונג, הפכו בהדרגה למוקדי סחר, דפוס, ייצור המוני וחדשנות, אשר שבו והקרינו את השפעתם צפונה אל עבר מרכזי התרבות העתיקים ביותר בסין.

בתוך כך, אותו מרחב עתיק והרה סכנה, זרות ומחלות הפך לימים מקור לחידוש, איתנות כלכלית ואף סמכות אינטלקטואלית. במובן זה הדרום היווה ספר מתרחב של אימפריה אמורפית בעודו משמש כוח מעצב ומשענת כלכלית מייצבת, וחסרת תחליף למעשה, למרכזי השושלת הצפוניים.

במידה ציורית ניתן לטעון אז כי הדרום הלח הפך לימים מגלולת רעל קשה לבליעה, לסם חיים חסר תחליף, ומקום בו ירק ומים, ערפילים וענן מרווים את המרכז הקיסרי הקשוח, לכדי גוף בר חיים.

מעבר דרך עיירות הסחר העתיקות של מערב יוננאן, בטח בחסות שכבת המדינה, הכלכלה והתיירות המודרנית נדמה היום אולי כמעבר דרך מחרוזת עירונית הומוגנית, ויותר מכך כתצוגת תכלית של מרחב תיירות ממוסחר עד עצם.

כיום כמובם משתייכות דאלי, ליג'יאנג, גיאלטנג (כיום: שנגרי-לה) וג'ינג הונג כולן לאותה מערכת מנהלית וכלכלית של מדינת הלאום הסינית, אך מתחת להומוגניות הגוברת של ההווה מסתתר גם עבר של גיוון פוליטי משמעותי הבא לידי ביטוי בארגונן המרחבי.

כל אחת מן הערים הללו צמחה הרי מתוך מסורת מדינית שונה הנסמכת על תנאים היסטוריים, כלכליים ואף אקולוגיים ייחודיים, כאשר כל אלה מותירים בתורם חותם כלשהו על המרחב העירוני גם לאחר מאות שנים של שילוב במסגרת העל הסינית.

בהתאם לכך הארגון של כל אחת מן הערים הללו אינה רק תוצר של תכנון מכוון או גאוגרפיה, אלא גם ביטוי לאופן שבו נתארגנו בעבר סמכות פוליטית והמשאבים הזמינים לה.

דאלי הייתה כמובן הקרובה ביותר לדגם העיר האידיאלית של סין הפנימית, כאשר החקלאות האינטנסיבית של אגן אגם ארחאי, ובעקבות כך ריכוז אוכלוסין ומערכת מיסוי יציבה, ולצד העובדה כי ממלכות נאנג'או ודאלי כבר פיתחו מוסדות שלטון ומנהל עוד טרם הכיבוש המונגולי, עודדו תהליכי טמיעה מוקדמים עם מנגנוני הקיסרות הסיני למן המאה ה13.

ליג'יאנג לעומתה, נתפתחה כמרכז עירוני משמעותי בין היתר סביב אחוזת משפחת מו אשר שלטה בעמק ליג'יאנג כאצולה תורשתית ובמסגרת שיטת השליטים הילידיים (טו סי), וזאת שמרה על מבנה אורבני שנרקם בהדרגה סביב הארמון, תחנות הסחר האזורי ורשת התעלות הידועה שבקרבה, אך ללא החומה הרבועה והמחייבת המגדירה כה רבות מן הערים הסיניות ההיסטוריות.

גיאלטנג הטיבטית עוצבה מחדש במידה רבה סביב מנזר סומצלינג, שסייע בתורו בעיבוי תחנות הסחר הקיימות למרכז דתי, כלכלי ופוליטי. צמיחת המנזר ועיירת הסחר הצמודה אליו נראות כקשורות עמוקות בעליית ההגמוניה של מסדר הגלוק פה במרכז טיבט, ולהפיכתו של המנזר החשוב למוצב קדמי של אנשי הדלאי לאמה באיזורי הספר הסינו-טיבטי.

ג'ינג הונג הדרומית (במקור: צ'יאנג הונג, כאשר מן היישובים המקוריים לא נותר המון) מהווה אולי מקרה מיוחד, כאשר תפקידה כבירת הממלכה התאית של סיפסונג פאנא התבטא בקרבה למודלים האורבניים של דרום מזרח אסיה, וממילא לרשתות הסחר והמיסוי, הסמכות והלגיטימציה הבודהיסטית אשר חברו את יוננאן הדרומית לממלכות בורמה הפנימית, צ'יאנג מאי ושאר ערי המקונג העליון.

דווקא השונות האמורה מדגימה את האופן בו שולבו ישויות שונות בתכלית, ובאופן מיומן, באימפריה סינית טראנס אקולוגית ורב תרבותית, וכאשר נציגי המדינה הסינית לא ביקשו, או לא בהכרח יכלו, להחיל מודל שלטוני אחיד על תושבי האיזור והתאימו את אמצעי המשילות למציאות המקום.

דאלי, כאמור מדינה מאורגנת בעלת מנגנון ביורוקרטי מפותח, שולבה במינהל הקיסרי הישיר בעוד כי ליג'יאנג נותרה בידי שליטיה התורשתיים במסגרת שיטת הטו סי עד שלב מאוחר למדי. בגיאלתנג הטיבטית ישבו בירוקרטים מטעם החצר המנצ'ורית לצד מוקדי הכוח המסורתיים של מנזרי הגלוק פה, בעוד בג'ינגהונג הכירה הקיסרות בשושלת המלוכה המקומית והותירה על כנה את מבנה המנדלה הדרומי המיוחד לה, עד סף העת החדשה.

מנקודת מבט זו, מערב יוננאן מהווה מרחב פוליטי רב מרכזים בו התקיימו זו לצד זו תפיסות שונות של מדינה, ריבונות וסדר פוליטי. ובעוד כי ברור שכיום פועלות במסגרת אותה מדינה ומערכת מנהלית, המרחב העירוני שלהן מוסיף לשמר את עקבותיהן של מסורות שלטון מגוונות ובעלות נתיבי התפתחות רחוקים למדי.

בכך הן מספקות עדות נדירה לא רק לגיוונה ההיסטורי של דרום מערב סין, אלא גם ליכולתה של המדינה הסינית ההיסטורית להכיל בקרבה מרחבים שנוצרו מתוך עולמות פוליטיים שונים בתכלית.