נעם בקנר

השיעיזציה המתגלגלת של איראן — פרויקט ארוך טווח שמהותו שבירת עצמות מהירה ואיחוי איטי של רקמת הארץ — אפשרה לאליטה הספווית לבצע שחלוף במטענה התרבותי של איראן תוך חיווט מחודש של פלחי אוכלוסייה שונים ולעיתים קרובות יריבים, לאתוס מחייב שליבו באצפהאן וקצוותיו בגבולותיה הלוחמניים של המדינה הספווית.

כהמשכה של מסורת האבל השיעית על הרוגי בית עלי, טקסי העשוראא במתכונת המאה ה־16 אפשרו לאליטה הספווית להשלים את גלגולה מקואליציה אימתנית אך רופפת המורכבת מצבאות תורכמנים, אנשי הרים כורדים, כוחות עזר פרסיים וקווקזים המחוזקים במסמרות הרוח של מסדר צופי בשיא השפעתו, ולהגיח כשליטיה של אימפריה הגמונית בעלת אידיאולוגיה שלטונית ברורה וחובקת כל, ובמידה רבה, לעומתית.

במסגרת כך ומעבר לאקסטזת האבלות הפומבית המייחדת כל כך את טקסי חודש מחרם ויום העשוראא נלוו לימים ססגוניים אלו גם אירועים ייחודיים אחרים.

כך, חוץ מעניינים מובנים מאליהם כגון תהלוכות אבלות פומביות וההמחזה המחייבת של אירועי כרבלא, כללו אירועי חודש מחרם גם הדלקת נורים וחזיזים, חלוקת דברי מאכל מיוחדים ביד המסדרים הצופים, וכמובן קרבות דובים ושתיית יין לילית בגני האליטות.

למחרת העשוראא קושטה לעייפה נאקה נאה שמקורה במזרח, בארוות השאה, או שיש שיאמרו, משדות מכה הרחוקה.

עטורת אריג כחול, פרחים רעננים, שטיחים, פעמונים ואגודות ירק וזאת הוצעדה בסמטאות אצפהאן כשהיא מלווה במשמר חמוש ומולא אחד נשוא פנים.

עד יציאתה משערי העיר לאור יום ראשון, כבר אספה הנאקה-כלה קהל מחזרים עשוי גברים חמושים, חברי הגילדות המקצועיות ואנשי המסדרים הצופים ואלה צעדו בעקבותיה ואחר שומרי שלומה עד הגיעם לשדה קברות שמחוץ לחומות אצפהאן ובקרבת נהר הזיאנדה.

עם הגעת הנאקה ומלוויה לשדה החיצון הוסרה פרוכת האריג מגופה של כלת הטקס, נעקדו רגליה, וראשה הושכב על הקרקע הקשה בכיוון הכעבה הרחוקה.

לאחר תפילה קצרה וכשפמליית נכבדי העיר נאספים סביבה ניתן האות מן הריבון או מבאי דברו, אז חנית טקסית ננעצה בליבה של הנאקה המקודשת לשעבר וראשה נערף.

או אז פורץ הקהל מגדרו, וגופת הנאקה מפולחת לבתרים, שישה, שניים עשר או למעלה מזה, ראשה נחטף מיד ליד בטרם יוצג בשערי ארמון השאה, בעוד שנתחי הבשר מחולקים ברבעי העיר, שם יאכלו מיידית או ישומרו לצריכה כסגולה לאורכה של השנה, ועד יומו האחרון של הקורבן הבא.

בעוד שהדעות על מקורו של קורבן הגמל הספווי רבות וחלוקות, מקובל לתארו במונחים מרוכבים, שעל פיהם מנהגי קורבן דומים מן המסורת המוסלמית המוקדמת נטענו בפרקטיקות שמקורן בפולחנים חוץ־אורתודוקסיים של בסיס התמיכה השבטי של התנועה הספווית.

פרקטיקות מגוונות אלו נספגו לכאורה במשמעויות נוספות כגון במתח שבין התחדשות ומוות, אבל צורב וחגיגה אקסטטית, כאשר כל זאת ארוז היטב בריקוד הצללים שבין קדושה וטומאה המאפיין את השיעיות התרי-עשרית של איראן, ושבעצמו ייתכן ונובע ממסורותיה של איראן הקדם-אסלאמית.

ואם זה לא מספיק, רוגבי בשר הגמלים הספווי התדרדר לעיתים מזומנות למהומות חינניות ובערך־טקסיות בין שני הפלגים האורבניים המסורתיים של התקופה, הלוא הם ההיידרים והנימתאוללאהים.

מעוגנים שושלתית בקדושים הצופים בני המאה ה־14 שהעניקו לפלגים את שמם, שתי חבורות אלו, למעשה רשתות סבוכות המבוססות על קשרי דם, מקצוע ורשתות פוליטיות שצמחו בנוף העירוני התוסס של איראן הספווית המוקדמת היוו במקומות רבים את בסיסה של כלכלת הבזאר של איראן הקדם־מודרנית ויורשותיה.

האיבה האצורה בין הפלגים נסמכה כביכול על בסיסה של יריבות רוחנית, אך נראה שלמרות הדם הצופי הסמיך הזורם בעורקי הקבוצות הללו היריבות המדממת שביניהן נבעה לרוב ממתחים ארציים למדי וזאת התפוצצה לפרקים, -ופעמים רבות במהלך ימי העשוראא היצריים, בקרבות רחוב שראשיתם בקלעים ואלות וסופן בקרבות גרזנים, חרבות וחניתות שהותירו את המתים להעלות צחנה ברחוב המאובק.

בעוד שלאוזן המודרנית, החרדה לשמע גילויי בכחנליה מפורשים, ההתפלשות הספווית במוות טקסי עשויה לעורר חלחלה מהולה מעט בהנאה אקזוטית, נראה כי אירועי המונים העוסקים בפריקת יצרים פומבית, אלימות מגודרת ותאוות בשרים כללית היו בעבר עניין שבשגרה בצל חומות התרבות, ובמרחב הפראי שמאחוריהן.

ככל הנוגע לאירועי העשוראא הספווית, אם נראה בהם כלי ציני של שליט מיומן או ביטוי אותנטי לרגש דתי המצוי מעבר לתפישת השכל הרציונלי של היום, זוהי כנראה ברירה פושרת למדי.

מעבר להיבטים שבין שמים וארץ שבהם אין כלל טעם לדון, קורבן הגמל וקרבות הלילה שלאחריו היוו ביטוי לפריקת עול אזרחית וכאמצעי ריסון פוליטי, כאמצעי לרתימת איראן הסונית לידי האורתודוקסיה השיעית הצומחת, בד בבד עם פריקת העקרב הנוודי מעוקצו.

הולכת אלה גם אלה לעקדתם הפוליטית במיידן של אצפהאן אפשרה לשושלת הספווית לממש את חזונה באופן שניתן בהחלט לראותו כמשביע רצון וכזה המעצב את חומות הגן הפרסי כמו גם את הצל העומד מעבר להם, עד ימינו אנו.

התמונות המצורפות של ירקנד סראיי (כלומר פונדק לסוחרי מרכז אסיה הסינית) שבשרינגר מעניינות בעיקר בשל ההצצה בקו הסחר הגוסס שבין הפונג׳אב, עמק קשמיר ואגן טארים במערב סין וגם בשל העובדה שנעשה כאן שימוש בתצורה נפוצה אך לא תמיד מתועדת של סוג האוהל הארעי שהיה נפוץ בקרב סוחרים, רועי צאן ושאר עוברי דרך.

האוהל האמור, הנפוץ עד ימינו בהרי איראן למשל, מפגין שימוש ביריעות הלבד המבודדות (בטח בהשוואה לחדרי החאן הקפואים), וכן בגולת גג המסורתית לערבה, הטונדוק הידוע, אך ללא סבכת הצפצפה הכבדה המייחדת יורט ארכטיפי.

במשך מאות שנים קישר נתיב קשמיר-לה- ירקנד בין צפון הודו לבין נאות המדבר של אגן טארים וזאת תוך חציית רכסי הרים אימתניים ואזורים דלים בדלק ומספוא.

הנתיב שימש כאחד מצירי הסחר המרכזיים בין הינדוסטאן, טיבט ומרכז אסיה לפחות מאז המאה ה־13, וכאשר הפיל המפורסם של הנזיר שואן זנג טבע צפונה משם ועל נתיב עתיק ממנו.

האפשרות לקיים את הדרך בת 1,200 הק״מ נשענה על שרשרת אזורי תמיכה משלימים, כאשר קשמיר סיפקה לא אחת מזון וכוח אדם, לדאק אפשרה איסוף מספוא הכרחי וגם שימשה מרכז סחר בין שני שוקי הקצה, ואילו נוברה סיפקה לעיתים גמלים בקטריים המותאמים לקור וליובש של מרכז אסיה.

עם זאת נראה כי בהמות המסע העיקריות היו לרוב סוסים ופרידות קלי תנועה, ולעיתים דזו (הכלאת יאק-פרה), יאקים טהורי דם היו נפוצים פחות, אולי כי אלה נחשבים לעכבר בעור ביזון.

במקורות הבריטיים, בהם מופיע הנתיב לעיתים כ"דרך האמנה" על שם הסכמות הסחר שבין קשמיר לאנשי הראג', מדגישים כי ניהול מספוא היה גורם מכריע וכאשר מירב קיבולת השיירה הוקדשה לשימור עצמי, נשיאת מזון, חומרי בערה וכו׳.

המסחר דאז, בפשמינה, תה או חשיש, מן הסתם לא התנהל בין הודים לסינים, זהויות מורכבות באזורים אלו עד היום, וכאשר אדם יכול היה להיות קשמירי במוצאו, אך לנהל תכתובת בפרסית ספרותית, לסחור בתורכית מרכז אסייתית ולקשקש בחופשיות עם מובילי שיירות לדאקים, מבלי לראות בכך חציית גבולות בעולם שהתקיים גם כך לאורכם של קווים דתיים ואזורים שונים בתכלית.

המערכת נשענה על רשת של מתווכים, סוכנים ומנהלי שיירות בשירות בתי סחר מרכזיים.

לצדם פעלו חלפני כספים, מתורגמנים, מגדלי בהמות ובעלי תחנות אירוח, וכאשר תמונת מראה לחאן סוחרי ירקנד שבקשמיר התקיימה כמוסדות פונג'ביים וקשמיריים מקבילים בלב ערי טארים.

התגבשות מדינות הלאום, חלוקת הודו ובהמשך סגירת והבערת הגבולות שבין חלקי תת־היבשת וסין, תוך הפיכת אזורי הספר למרחבים ביטחוניים הרי סכנה, פירקו רשתות תנועה בנות מאות שנים. עורק חיים מרושת הפך לקו גבול קשיח, בעוד המרחב המחבר את קשמיר, לה, ירקנד וקשגר התפצל לעולמות לאומיים נפרדים שמאבדים בהדרגה את זיכרון פסיפס ההרים המשותף.

ואולי דוגמה ניצחת לרעידת האדמה שהתרחשה באותם ימים לאורך שדרת ההר מסתכמת בכתובת באתר המוזיאון המנציח את אביה של שושלת סחר קשמירית מקומית.

"מוקדש לחייו וימיו של ה"מונשי" עזיז בהאט, חלוץ, סוחר, מייסד (קרוואן) סראיי, אספן, פטריוט, בעל ואב" זכרו ברוך

אולי זה מזג האוויר המתקדר לפרקים, ואולי זה שוב חיידק דרכים, אבל בצעידה כאן בשוק קשה היה פתאום להתעלם משמיכות הפוליאסטר הכבדות, והתובנה הפתאומית כי נתקלתי באלה בכל כך הרבה מקומות, בתים ותחת שפות שונות.

שמיכות פוליאסטר עבות ופרחוניות (ולצד שמיכות הכותנה הכבדות והוותיקות) הן אולי מן הסמנים הזכורים והנעימים ביותר של האירוח הביתי ברחבי אסיה, כאשר הדילמה הכרוכה בשימוש בהן, נסובה לרוב סביב השאלה של האם לגרור את עצמי מחוץ למיטה לשתיית תה והלאה להמשך היום, או שמא להמשיך להתכרבל רדום למחצה.

ובכן מסתבר כי גם לפוליאסטר ישנה היסטוריה כלשהי וכי מצעי מיטה אלה מוכרים גם כשמיכות מינק או שמיכות "ראשל", וכאשר מקורן כלל אינו באסיה אלא במפגש בין שני חידושים אירופיים- כלומר סיבי הפוליאסטר הסינתטיים וטכנולוגיית תוויה גרמנית אשר אפשרה ייצור בדים עבים ובעלי פלומה עמוקה.

עם תום מלחמת העולם השנייה, ועם התרחבות התעשייה הפטרוכימית, הפכו סיבי פולימר לזולים מספיק כדי לאפשר ייצור המוני ולהביא לייצור שמיכה ששילבה חום ומראה עשיר המזכירים צמר מסורתי, וזאת במחיר נמוך ובעמידות גבוהה.

כיום פוליאסטר הוא סיב הטקסטיל הנפוץ בעולם ומהווה יותר ממחצית מייצור הטקסטיל הגלובלי וכאשר לאחר תרומה טכנולוגית מוקדמת של גרמניה ויפן, עבר מרכז הכובד של התעשייה בהדרגה, וכדרכו של עולם, למזרח אסיה.

לבסוף הייתה זו דרום קוריאה שהפכה במאה העשרים המאוחרת למרכז הייצור והעיצוב החשוב ביותר של שמיכת המינק, אשר למרות שמה, ולמרבה השמחה (או האכזבה) אינה מכילה ולו שמץ פרוות מינק, וכאשר הכינוי מתייחס לניסיון לחקות את הרכות וברק הפרווה של החיה הגלילית באמצעות סיבים סינתטיים.

היצרנים הקוריאנים השכילו אז לפתח שמיכות כבדות וצפופות המעוטרות בפרחים גדולים, טיגריסים, ברבורים ודגמים שונים, חלקם נראים כשואבים מתרבות השפע הדתית של מזרח אסיה, כאשר בין שנות ה־70 ל־90 התפשטו אלו דרך רשתות סחר למזרח התיכון, אסיה המרכזית, סין ודרום־מזרח אסיה.

כיום חלק ניכר מן הייצור עבר אמנם למעוזי תעשיית הטקסטיל בסין, אך תהליך הייצור הבסיסי והמוטיבים המעורבים נותרו דומים למדי.

שמיכות המינק מהוות אז מעין דוגמה למוצרי צריכה עממיים, או במעין נדבך של גלובליזציה "תחתית", כאשר בניגוד למשי הקדמון אין מדובר במוצר יוקרה המשמש לתחזוקת אליטות, אלא בחפץ יומיומי שחדר למיליוני בתים, במקום או בזכות שילוב של חמימות, רכות, עמידות ומחיר נגיש לכל.

יחד עם זאת, כל אותם ורדים, ואדמוניות טיגריסים, ודוגמאות דמויות שטיח ארוג, אינם מוטיבים מקריים בהכרח, ומבטאים שפה חזותית מבוססת של שפע, נוחות ורווחה, המוכרת ברחבי אירואסיה, כאשר אריגי הפוליאסטר משתלבים יפה לצד אריגים מסורתיים יותר כמשי וכותנה, כשעלותם הנמוכה אפשרה להם להשתלב גם במעמד מסורתי יותר ככיסויי מיטת טאפצ'ן או אף כיסויי קבר באתרי עלייה לרגל.

מעניין בתוך כך כי הפוליאסטר גם מילא בצורה נוחה חלל הלכתי, כאשר זה נקבע כמותר בלבוש גברי (ובניגוד להלכות המשי המסויגות), וכן בתור אותם כיסויי קבר מהודרים המוכרים מתרבות המזאר של אסיה הפנימית, בעוד כי ההעדפה לתכריכי קבורה נותרה ובאופן טבעי, שמורה לאריגים טבעיים ככותנה או פשתן (אך שוב, לא למשי).

במובן זה, שמיכת המינק מהווה מוצר פטרוכימי שהפך במידה זאת או אחרת למושא נוסטלגי, זיכרון וזהות ביתית ואחד מאותם חפצים צנועים שבאמצעותם חדרה הגלובליזציה התעשייתית אל חיי היומיום ושינתה את תחושת הבית עצמה, וזאת מסיאול ועד סמרקנד, ומבישקק ועד אנטוליה