קברות הדודו בשערי גן העדן.

הגן המלכותי המוע'ולי (להלן: מוגולי), יורש ראוי למסורת הגינון הפרסית במתכונתה האסלאמית הביא לידי מיצוי את כלל האפשרויות הטופוגרפיות, הבוטניות והכלכליות שעמדו לרשות השושלת, כאשר טובי בניה השקיעו מרץ אדיר בהקמת גנים מרהיבי נוף ורווי מים, חי וצומח.

מסורת הגינון האסלאמי, בעצמה תוצר אלגנטי של השידוך ההדרגתי בין מוסדות האסלאם למורשת האימפריאלית האיראנית הגיעה בתוך כך לשיא נוסף בהתפתחותה, וזאת בקנה מידה חסר תקדים מבחינת כמות ואיכות כאחד, ובמגוון אזורים אקולוגיים משולי מדבר טהאר ועד עמקי קשמיר, ומגדות נהר היאמונה ועד רמת דהקאן. הקרבה הסמלית והלשונית בין גן העדן לגנים עלי אדמות נדמית כמובן מובנת מאליה לכל מי שעמד תחת חופה ב"אולמי פרדייז" הידועים של אשדוד, אך היא מקפלת בקרבה רבדים מיתולוגיים והיסטוריים כבדי משקל הקושרים יחדיו את גאולת האדם והפרחת השממה, שפע תזונתי, הירארכיה קוסמית וסמכות פוליטית כאשר כל אלה ארוזים כהלכה בגבולותיו הבצורים והמצלים של הגן הפרסי.

מבודד מסביבתו המאובקת בחומות מבדילות ומרושת בתעלות מים מפכים, הגן המרובע בצורתו האסלאמית מהווה המשך של גניה העתיקים של הרמה האיראנית הצחיחה כפי שהוא טעון בסמליות הקראנית של נאות המדבר המחיים של מדבריות חג'אז.

עוד בטרם זרע באבור מייסד השושלת, ולו זרע בודד באדמתה הדשנה של הינדוסטאן, נבט לו אי קטנטן על מפות המערב המלבלבות וזה זכה לימים להתהדר בשמו של הנסיך והמצביא לבית אורנג', הידוע בכינויו הלטיני- מאוריציוס. כ-20 מליוני שנה לפני הענקת השם המיוחס, ויתרה מרצון יונה ממין עלום על זכות התעופה ונחתה נחיתת קבע על אדמתו הגעשית והפוריה של האי הזעיר הלז. במרוצת דורות שהזמן בידם ובחסות התופעה המלבבת המכונה "ענקות איים", התפתחה היונה והצמיחה את הבריה המשונה המכונה כיום בשם "דודו".

שוכן קרקעות מסור ומחוסר יכולת תעופה, הדודו, בדומה לאחיו לגורל- הסוליטר והרלית האדומה נפל שדוד לרגלי רשתות המסחר הענפות של האוקיאנוס ההודי של המאות ה-16-17, לגרגרנותם של מלחים רעבים לחלבון טרי ואולי במיוחד לבירוא היערות ועדות החזירים והחולדות שהביא היישוב הזר של האי מאוריציוס ושכניו. על אף העדויות המוקדמות יוצרות מצג מבלבל במקצת של אוכלוסיות הדודו האחרונות של מאוריציוס, דמותו של הדודו נחרטה לעד בדמיון האנושי כציפור מגושמת, בישת-מזל, תמימה, חסרת אונים -ובוודאי מטופשת מכדי לשרוד בעולם מהיר מדי הנשלט בידי טורף-על יחיד ויורד ימים.

בנתיים חזרה בהודו, רב האמן האיראני, אוסטאד מנסור, מייצג נוסף של האומנות הפרסית בגרסתה ההיברידית-מוגולית, היה בעל מלאכה יצירתי ועטור מוניטין ופעל בתקופת עיצוב משמעותית של מסורת הציור ההינדוסטאנית, במהלכה נמהלו יחדיו אלמנטים הודים וארופאים אל המסגרת הצורנית והרעיונית הפרסית, תוך שהם יוצרים סגנון ססגוני ועשיר, גם אם מוגזם מעט. בעוד שמנסור ידוע כמאייר דקדקן של יצירות בסיס מן הקאנון הפרסי-אימפריאלי של החצר המוגולית, הוא ידוע כיום בעיקר בציורים עזי הצבע שהותיר העוסקים בעולם הטבעי המשתרע תחת מרות המוגולים הגדולים.

שירותו של האמן מנסור תחת הקיסר ג'האנגיר, איש רב סקרנות-פינת-אכזריות אקסצנטרית, אפשרה לו כנראה לא רק להיות עד לניסוייו המרובים של ריבון השושלת בהכלאות בעלי חיים, ניתוח תנינים וכבד של אריה, הלעטת אסיר בזעפרן בכדי לודא באם ימות מצחוק, והטבעת יוגי בעראק, אלא גם את האפשרות לתעד רבים ממושאי התשוקה הג'האנגירים, בהם פרחים, עצים, עופות ובעלי חיים אחרים, וזאת מצבעוני קשמירי ועד זברה אפריקאית מלאת פסים.

יש יסוד להאמין כי ניסויו המדוקדקים של הקיסר ג'האנגיר בפוריות אדמה, הריון של פילות ובלשנות טבעית, הושפעו לא רק מאישיותו התזזיתית של המוגול הרביעי אלא גם מכור ההיתוך ההינדוסטאני בכללותו ומנוכחותם במקום של אנשי חצר ממוצא אירופאי, כאשר אלה הורישו ככל הנראה את הפרספקטיבה המדעית לציורים הבוטנים המעודנים שיצאו תחת ידו של מנסור אוסטאד ודומיו. עם זאת, ובשיפוט רחב, נראה כי הסקרנות המוגולית התורשתית כלפי כל רגב אדמה, צב ועגור שברחבי ממלכתם נבעה לא רק מממסורת המידות הראויות לשליט אסלאמי בעתות פנאי ושלום, אלא גם ביטוי מלא של שליטתם המוחלטת בממלכתם ובאחיזתם ברתמת העולם מהר מושלג ועד לב מדבר ומרג'פוט ועד חגב.

ציורו המדוקדק של מאסטר מנסור את דודו המחמד של ג'האנגיר, דוגמא מזהירה ונשכחת של התיעוד המוגולי של עולם החי של זמנם, מהווה יצירה משמעותית לא רק מבחינת הכרונולוגיה המשוערת של הגעתו של הדודו האמור לנמל סוראט כחלק מזוג עופות, סביב שנת 1630, - אלא שזאת גם אחת הדוגמאות היחידות שנותרו המאפשרת לנו להעריך את צבעיו הטבעיים של עוף הדודו הנכחד, עשורים בודדים לפני העלמותה של הציפור הטרגדית מעל פני האדמה.

הקיסרות המוגולית- תוצר שיא של תהליך ארוך שנים השוזר יחדיו דת מונותאיסטית מנצחת, מוסדות עתיקים ומגוונים ורעיונות קוסמיים מורכבים, שיבצה בראש גדולתה את דמותו של המונרך הכובש שידו משגת הכל מאגרפת יחדיו הר ומדבר, סריס וברהמין וזאת מראש ההר ועד מחילת הצרצר. הגן המוגולי, בעצמו היכל פלאות הנשען על תמות אלו, טמן בקרבו יופי על זמני המשחזר תמידית את רזי גן העדן עלי אדמות וכזה אשר ראוי לריבון המתענג השוכן בתוכו.

עיצוב דמותה של הינדוסטאן כ"גן עדן עלי אדמות", תפיסה חוזרת בשירה, באומנות ובארכיטקטורה האימפריאלית המוגולית, היוה אמנם ציפוי לירי ואדיאלי על פני גוף מורכב, תזזיתי ולא אחת-אלים, אך צבעי רקע אידיאולוגים אלו היו חלק בלתי נפרד מתפיסת האליטה המוגולית את עצמה ואת מעמדה בעולם. הסקרנות החקרנית של כמה מן החשובים מבני השושלת המוגולית הם כאמור תוצר לא רק של תרבות משפחתית ספציפית שהובאה עמה ממכורתה המרכז אסיאתית, אלא גם של מטען תרבותי מעורבב בהקשר הספציפי והכה-ציורי של החצר המוגולית של המאות ה-16 וה-17.

הדודו הגלמוד של אוסטאד מנסור, מהווה בתוך כך תוצר מכמיר לב של התנגשות עולמות, ושל המפגש הקטלני שבין בריה משונה שצמחה בבדידות מזהרת לשטף המהיר, והבלתי נתפס כמעט במושגים אבולוציונים, של הגלובליזציה האנושית של העידן הקדם-מודרני, כפי שהוא גם מהווה את סופו של תהליך ההשמדה הקמאי שימיו כימי האדם עצמו.

בדוגמא ניצחת ליצור אומלל שלא רק שנבעט בידי בני האדם אל מחוץ למחוזות הקיום, אלא גם עשה זאת לאחר השפלה וקלון ותחת מטר שמות איומים כגון "שמן-תחת", ציפור נתעבת, עוף מבחיל ושאר כינויים מעליבים, הדודו הפך לימים לסמל לקוצר הרואי האנושי, או לחוסר יכולתו של האדם לשמש כשומר גן נאמן למרחב שהוענק לו כביכול בידי הבריאה עצמה.

גן העדן האבוד-מושא עתיק למאווים פואטים וחקלאיים, הביא להקמתן של שכיות חמדה מעודנות העשויות צליל, בית שיר, וערוגת פרחים נטועה היטב, אך באותה עת מהווה גם סמן למתח הדומם שבין שאיפתו הכנה של האדם השמימה, לתוצאות מעשיו עלי אדמות, ולקברות הדודו הפרחים.