ג'לאל א דין רומי -בין רוח למדינה

היות ובשולי הדברים עלתה סוגיית הניגוד העומד בין אדם למוסד, אולי שווה קצת להתעכב על היבט אחד או שניים של מורשתו המורכבת של מוולנא ג'לאל א דין רומי, והאופן בו רוחו האוניברסלית-כמעט מוסמרה כטבעו של עולם חזרה ארצה ובמידה מסויימת, שבה לרדוף את בעל הפטיש.

השאלה היא אולי גם כן כיצד מקודדים את תמצית הגותו של אדם לפרקטיקה ברת פירוש באופן מקורב למקור, כיצד שואבים ממנה הנחיות סדורות המתיימרות לאפשר להולכים אחריו לקיים את צוואתו הרוחנית, באשר היא נתפסת, ויותר מכך אולי, מה נותר מן האדם כאשר רוחו החמקמקה מתגלמת בעצמותיו הנוקשות של מוסד הירארכי בעל צרכים ארציים מובהקים.

מותו של ג'לאל א דין רומי בחורף 1273 הותיר את חסידיו והמעגלים הקשורים בהם בפני הצורך לשמר את הדבק העומד בבסיס הקהילה, וזאת מסיבות רוחניות ופרקטיות כאחד.

בנו של רומי, סולטאן ולד -כנראה הדמות החשובה ביותר בהמרת קבוצת החסידים של קוניה למסדר של ממש, לא היה אמנם יורשו הרוחני הישיר של אביו, אך עלה להנהגת הקהילה לאחר מותו של קודמו חשאם א דין. עלייתו של סולטאן ולד לכס ההנהגה בקוניה בישרה לא רק את עליית נוהג ההנהגה השושלתית של צאצאיו הישירים של רומי, אלא גם את תחילת תהליך המיסוד הדתי של התנועה הרוחנית המוולווית, טקסיה והמוסדות הלוגיסטיים שלה, תהליך אשר הגיע לשיא בשלותו במהלך המאה ה-16.

בעוד שסולטאן ולד היה שותף מלא כמעט לדרכו הרוחנית של אביו, ערך אישית את כתביו ואף הוסיף עליהם פרשנויות, באופיו נראה שנטה ליציבות מחמירה מאשר אביו, תכונה אשר הקנתה לו את הקישורים הארגוניים המתאימים לחישול כוחה של הקהילה המוולווית, הסדרת יציבותה הכלכלית ובעיקר ליישם קאנוניזציה של כתבי רומי, בהם המת'נווי, כבסיס הלימוד הרוחני של מה שעתה ניתן כבר כנראה לכנות טריקה מוולווית.

בעוד שג'לאל א דין רומי עצמו התנגד נחרצות לכל צורה של טקסיות פורמלית במסגרת תפקידו כרועה רוחני ורק בקושי הסכים לבניית טקה- מעון שירות, לחסידיו הרבים, יורשיו מיהרו להתפנות במרץ לקיום כל הדרוש למה שנתפס כצרכי הקהילה וזאת ממדקלמי מת'נווי לצד קברו של רומי, חפט'ים יודעי קראאן וקוראים לתפילה ועד שמשי חצר ואנשי מטבח, מוזיקאים וכן הקמת מוסדות הווקף הדרושים לקיומם השוטף של כל אלה. בנוסף נראה שהיה זה סולטאן ולד אשר מיצב לראשונה את פרקטיקת הסיבוב הטקסי במרכז הסמאע המוולווית, כאשר הדוויר י ולדי, משטח הסמאע המוולויי נקרא על שמו עד ימינו. את תפקידו של סולטאן ולד אפשר עם כן לסכם בבניתו של שלד ארגוני יציב, הירארכי ותורשתי בעל מנעד תפקידים מגוונים, אך לרוב מוגדרים היטב, אשר מטרתם לשמר את מורשתו של רומי, כפי שנתפסה בידי יורשיו וזאת מבחינה כלכלית, טקסית וציבורית כאחד.

התפשטות הרשתות המוולויות ברחבי אנאטוליה ובהמשך ברחבי האימפריה העות'מאנית הצעירה התאפשרה באופן טבעי תוך קיומם של קשרים ענפים ומורכבים עם מוסדות הסולטאנות, כאשר האחרונים שאפו באופן טבעי לא רק לשאוב מן הלגיטימציה הדתית הרחבה של המסדר המולווי, אשר הורגשה במיוחד בערי השדה ובכפרי הלווין הקשורים בהן, אלא גם במידה רבה להכיל ולפקח על גוף הירארכי אשר כוחו הדתי והכלכלי עשוי היה לשמש כמוקד כוח מתחרה למוסדות השלטון המרכזי. בניגוד אולי לקהילה הבקטשית, איתה לממסד העות'מאני היה חשבון מורכב וארוך, המסדר המוולווי, על קירובו היחסי ללב האורתודוכסיה האסלאמית ועל ההירארכיה הסדורה עליה היה מושתת היה ארגון נוח בהרבה לכיול, שליטה ופיקוח על ידי המדינה הסולטאנית, מגמה שהתבטאה בפטרונות המחייבת של המדינה כלפי המוסדות המוולוית מחד, ובקרבה הדוקה של ההנהגה המוולווית וחסידיה הרבים לחוגי האליטה באסטנבול מאידך. אולי אין סמלי מכך שבימי שלטונו של מחמוד השני (1808- 1839) נפרקו הבקטשים מנכסיהם במקביל לפיזור גדודי היניצ'רים תחתם חסו, בעוד שטקס הענקת חרבו של עות'מאן לסולטאן העולה בידי השייח המוולווי הפך להיות נוהג קבוע.

צעד נוסף הנובע מצרכיו המוסדיים של המסדר הוא המקרה המעניין של יצירת הגדוד המוולווי בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר חסידי הטריקה, בהנהגת ולד צ'לבי, יצרו יחידת דרווישים מתנדבים אשר צעדו לכיוון סואץ בדרך דמשק ופלשתינה, וכאשר רבים מהם, בוודאי המבוגרים שבהם, לא שרדו את תלאות הדרך. הגדוד המוולווי, יצור זר ומוזר ביחסי המדינה העות'מנית והמסדר, שימש במידה רבה באופן אינסטרומנטלי את רטוריקת הג'יהאד אותה ניסתה ההנהגה העות'מנית לרתום לצרכיה המיידיים במערב אסיה המתפוררת, אך למרות התפקידים תומכי הלחימה בהם שמשו הדרווישים, בין השאר בתחום רפואת השדה, הגדוד המוולווי שימש תפקיד שולי בחזיתות המזרח התיכון, אך היה בהחלט נוכח בגזרות אל עריש, סוריה, ומספר אזורים נוספים.

פירוק המסדרים הסופים (או: צופים לצקצקנים) וזאת תחת חוק מס. 677 לשנת 1925, ותחת מסעה של הרפובליקה הצעירה להפשטת האוכלוסיה העירונית מנכסיה האסלאמים והעות'מאנים, ובמקביל ליצירתה של מדינה תורכית חילונית המושתתת על יסודות פוליטיים מיובאים, המיט מכה אנושה על המוולווים. נכסיהם הוחרמו, מוסדותיהם ננעלו על בריח וחסידיהם פוזרו לכל עבר, ירדו למחתרת או נטשו כליל וכאשר הגופים השונים הפועלים כיום תחת המטריה המוולווית פועלים בשדה משחק שונה בתכלית מזה אשר בו פעל המסדר ההיסטורי.

בהקשר זה, הקלה בגישת המדינה התורכית כלפי המורשת המוולווית, החל משנות ה-80, לא הביאה אמנם לשחזור דרכי העבר, אבל הפכה את המסורת המוולווית ממוסד עות'מני-אסלאמי לחפץ חן תורכי-עממי, ובמידה רבה למנוף כלכלי משמעותי לא רק בהקשר של קוניה, מרכז המסדר ההיסטורי אלא גם של תורכיה כולה. היכל הקבר של רומי וסביבתו הקרובה הפכו עם כן למוצג מוזיאוני חנוט למדי העורך טקסי "סמאע" סדירים והמוניים לקהל הרחב באופן המנותק קשות מן הקונטקסט האקסקוליסיבי בו נערך הטקסט בתקופה העות'מאנית, ומופעי "סמאע" הפכו לתחנת מעבר מחייבת במסען של קבוצות תיירות זרות באיסטנבול, כאשר לפחות בחלק מהמקרים להקות רקדנים "דרווישים" הנהנים ממשכורת ממשלתית נבחרו על סמך נתונים פיזיים מרשימים וארוכי זרוע.

רקדנים אלו לא צעדו כמובן ולו פסע בנתיב ההכשרה המוולווי ההסטורי, אך נתבעו בשלב כלשהו למרבה האירוניה, לייצג "מבע של אהבה" כחלק מדרישות התפקיד בדוגמא מעולה נוספת לאופן שבו מורשתו של ג'לאל א דין רומי עברה עיבוד, פירוש ובניה מחדש תחת כוחות השוק והפוליטיקה של שלהי המאה ה-20. העלאת הגוויה המוולווית מן הקבר העות'מאני, ריקונה מרוב תכניה האידיאולוגים, המוסדיים והדתיים ופיטומה מחדש בערכים ההולמים את צרכי המדינה התורכית המודרנית אפשרו לרפובליקה להבנות על ההון התרבותי שנורש מדמותו מגוונת הפנים של רומי כפי שנשתקפה בקהלים שונים, מקומיים וזרים כאחד, אך זאת ללא כאב הראש הכרוך בהתמודדות עם רוחות הרפאים של העולם העות'מאני הנשכח. גישה זאת למורשת המוולווית נדמית אולי ככפייתית מעט, אך ההגיון בה ברור לא רק לנוכח דוגמאות היסטוריות רחוקות, אלא גם לנוכח המציאות העכשווית בה ארגונים דתיים- לעיתים תחת הכסות המודרנית של ארגונים ללא מטרות רווח, הפכו לגורם דומיננטי וכזה אשר לעיתים איים באופן ממשי על המונופול השלטוני של המדינה התורכית.

מקרה הבוחן המוולווי הוא עם כן מקרה מורכב ורב ניואנסים של מערכת היחסים בין קהילה דתית לגוף העל שבלבו היא שוכנת, לאופן שבו המדינה העות'מאנית ויורשיה ברפובליקה התורכית התמודדו ומתמודדים עם שאלות של סמכות, הירארכיה ואידיאולוגיה שלטת. המסדר המוולווי, אשר בקע מחלציו של משורר ואיש רוח אדיר שנראה ומעולם ולא בחר להחנט בהיכלות התורכיז והזהב של קוניה, צמח והפך לגוף מסועף ורב רבדים אשר העניק תרומה סגולית ומשמעותית לתרבות העות'מאנית ככללה, אך סבל באופן טבעי מגבולות הכח ומידת האחריות המוטלת על כתפי כל ארגון אנושי באשר הוא.

העין הרומנטית עלולה אף היא להזיל דמעה על מוסדות עבר מתפוררים, פסטיבלים "סופים" שונים ומשונים ותחושה כללית של ירידה לכאורה בקליפות הרוח. באם הפשטת המסדר המוולווי, האוחז הטבעי בסמכותו של ג'לאל א דין רומי ומורשתו, מנכסיו החומריים והפיכת מוסדותיו ההיסטוריים לקרקס תיירותי מעוקר היא עניין שיש להצטער עליו- זאת תלוי בעין המתבונן.

ככל הנוגע לחבורות האיראניות המנקדות את היכל הקבר ומלחשות נרגשות בתי שיר מחורזים בצללי הפינות, לתורכי המשכיל מטעם עצמו אשר בא לחלוק כבוד כנה למושא תשוקה עזה ולגרמני סתור השיער ופעור המבע אשר נמצא גם כך במחוזות לא ברורים, נראה שהמצאותם בליבו החנוט של המסדר המוולווי משמשת את מטרתה באופן המיטבי ביותר.

בין היכלות השיש הלבן לפצע הפתוח ובין הממונה-מטעם למוכה הירח ישנו מרחב שלם בו ניתן ללכת לאיבוד, באיזו פינה מוצלת היה מוצא את עצמו ג'לאל א דין רומי, ובחברת מי בוחר היה להסתופף, לריבון העולמין הפתרונים.