בין מיסטיקה למהפכה: שירת חומייני

מן המפורסמות הוא שהסף הנישא ביותר המוביל אל נשמת איראן הוא השירה. עוד ידוע כי שירה זו, ולו בשל נסיבות היסטוריות, ספוגה בדימויים חוזרים ומקודדים — ברורים מאליהם לקוראיהם כפי שהם צופני סוד.

דימויים אלה — הגן והוורד, שירת הזמיר העורג, העש והלהבה, כוס היין והמסבאה, וכן חלקי גוף בגלוי ובנסתר — הפכו ברבות השנים למעין מזוזה תרבותית. מה שמגן עליהם משחיקתו של המגע הנדוש הוא היכולת לשוב ולפרש אותם, ולטעון אותם מחדש בתפר החי שבין רגש למיסטיקה, אסתטיקה לפילוסופיה, ובאופן כללי בין החבוי למובן מאליו.

לכן אין זה מפתיע שדי בשורות ספורות כדי לעורר כל שוכן תפרים לצלול בים המשמעות המשתרע בין המוכר לבין רעלות הנסתר.

בנשימת שפתייך, הו אהובה, נלכדתי; בעיני שיכרונך הבטתי, ובעצמי שיכור הפכתי.

את עצמי עזבתי, בתוף ״אני האמת״ הכיתי; כמנסור חלאג׳ הפכתי, רוכש את מעמד התלייה.

וגם:

את דלתות בית היין פתחו, ובהן יומם וליל אכנס; כי במסגד ובמדרשה מאסתי.

אמנם אין בשורות גנריות אלה כדי לסמן פסגה לא מוכרת בשרשרת המפוארת של השירה הפרסית, אך יש מי שיופתע לגלות שהן נכתבו בידי לא אחר מאשר האייתוללה חומייני.

פרסומה של שירה זו, במיוחד לאחר מותו של מייסד הרפובליקה האסלאמית, הפתיע רבים מתומכיו וממתנגדיו כאחד. ובכל זאת, דווקא עירוב השימושים המייחד את הליריקה הפרסית הוא שאפשר למוג׳תהד הבכיר להכתים את קולמוסו בדיו הגבולות — גם אם במסגרת פרטית למדי.

כאן ראוי להזכיר שלמרות המתח המובנה בין איראן השיעית למוסדות הסופיים — התנגדות הנשענת על יסודות פוליטיים ורעיוניים כאחד — נותרה השירה הפרסית ספוגה עמוקות בתמות של יחס אינטימי עם המוחלט, מגבלות הידיעה השכלית וחוויית האיחוד.

רבדים אלה הושפעו ממקורות שונים, ובהם מחשבת אבן ערבי, כתבי סוהרוורדי ואבן סינא, שקדמו בעיקרם לסינתזה האיראנית־שיעית. הם זכו לצריפה נוספת במחשבתו של מולא סדרא, מן המנסחים החשובים של הקוסמולוגיה והמיסטיקה השיעית, שהשפעתו עודנה ניכרת בחלקים נרחבים מן הנוף הדתי של איראן התרי־עשרית.

יכולתו של מולא סדרא לשלב את ביטויי המיסטיקה שקדמו לו, ואף לטעון אותם בדימויים עזים של התגלות הולכת וגוברת ושל חשיפה דינמית ומתמשכת של רבדי המציאות המוחלטת, התחברה בנוחות לצורכי ההנהגה השיעית ולטענתה לקשר ישיר אל רובדי המשמעות הפנימיים ביותר — על הלגיטימציה הפוליטית המשתמעת מכך.

שירתו המיסטית של האייתוללה חומייני מעלה אפוא כמה שאלות על האיש שכתב אותה. אפשר לראות בה תחביב של משכיל איראני, ביטוי להתחבטות פנימית או נטייה אסתטית גרידא; ובכל זאת, הסתירה האפשרית בינה לבין המהפכנות האלימה של הרפובליקה האסלאמית שהקים עודנה תלויה באוויר.

איני מתיימר להציע כאן ניתוח עומק של שירת חומייני, של מחשבתו הפוליטית והדתית או של הגשרים התלויים ביניהן. אך אפשר שהשירה מבטאת יותר מתחביב אסתטי שאפשר להתנחם בו: אולי היא ניצבת בלבו של מהלך המוביל מן הידיעה המיסטית אל סדר פוליטי שנתפס כהכרחי, מדמם ככל שיהיה.

במובן זה עשויה שירתו האינטימית של חומייני להיות לב פנימי, המנוסח בשפת הדימויים של חכמי פרס וטמון בתוך מעגלים קונצנטריים הנעים מן הפנים אל החוץ: מן המטפיזיקה של מולא סדרא וקודמיו, דרך נבכי ההלכה השיעית ותורת האימאמים, ועד רעיונות אנטי־אימפריאליים ודרישות המציאות הפוליטית המשתנה של המאה העשרים ומעבר לה.

כך אפשר אולי להבין גם את המוטיבים החוזרים בשירת חומייני — התמוססות, שיכרון, בעירה, כמיהה וויתור — לא רק כביטויים מוגבלים של חיפוש אישי, אלא כתיאורים של שינוי נחוץ במעמדו הרוחני של האדם: תנאי סף להשתתפות הולכת ומעמיקה במציאות עצמה, על כל רבדיה, לרבות זה הפוליטי.

השאלה אם שני הממדים משלימים זה את זה או מצויים במתח בלתי פתור היא שאלה מורכבת. לא אבן ערבי ולא מולא סדרא פיתחו תאוריה של מדינה מהפכנית, או כלים להצדקת אלימות פוליטית ולכיבוש השלטון בידי טכנוקרטים תאולוגים; כלים אלה נובעים, בין השאר, מן המודרנה המדינית עצמה. עם זאת, אפשר בהחלט לעבדם מחדש במסגרת אידאולוגיה מודרנית המנוסחת בשפתם של מושגים אסלאמיים קלאסיים — ובמקרה של חומייני, תוך קישור ישיר להלכות האלכימיה הפנימית, המנוסחת כ״ערפאן״ בניגוד מסוים לסופיות הטעונה פוליטית של ימיו.

בסופו של דבר, אחת השאלות המעניינות שמעוררת שירת חומייני היא שאלת הרצף האפשרי בין מיסטיקה למהפכה — תמה החוזרת גם לראשיתה של המדינה השיעית באיראן במאה השש־עשרה. האם מתקיימת רציפות רעיונית בין הממד הפנימי, הנסתר והרוחני של הדרך לבין הממד החיצוני של ההלכה, החברה והסדר הפוליטי? ואם כן, איזה מתח נחשף בין מהלכי ההתגלות הפנימית לבין אגרופה המדמם של המדינה המהפכנית?

במובן זה, חשיבותה של שירת חומייני אינה נובעת מערכה הספרותי, השולי ממילא, אלא מן האופן שבו היא פותחת צוהר אל ניסיון אפשרי לאחד פואטיקה פרסית, מטפיזיקה פרי עטם של גדולי איראן, הלכות שיעיות בנות הזמן ופוליטיקה מהפכנית. בכך היא מאפשרת מבט נוסף על היחסים הרי הסכנה שבין רוחניות לסמכות ובין דת למדינה בלב העולם המודרני — ועל אותו קו אדום ודק שבין התעלות לאלימות.