הליצ׳י, השליחים והמלומד

ולו כדי לסייג עוד את הנכתב אתמול: עונת הליצ׳י בפתח וערימות יפות של הפרי המובחר כבר מעטרות את השווקים, כולל מה שנקרא בעגה העממית ״ליצ׳י המלך״, שגודלו כפול כמעט מן המקובל במקומותינו.

לליצ׳י כמובן מעמד בכורה בתרבות הסינית, דורות לפני הפיכת הדוריאן הטרופי לשיגעון לאומי. מעמדו של הליצ׳י בסין ובכלל נובע אולי מן הפרופיל הביוכימי וממרקם הציפה השקופה למחצה שבקרבו, ההופכים אותו, כשהוא במיטבו, לאחד מן הפירות הטובים בעולם.

איכויות אלה לא נעלמו מעיני הקדמונים. מן המפורסמות הוא שיאנג גווי־פיי, פילגש הקיסר שואן־דזונג ואחת מ״ארבע היפהפיות״ של סין העתיקה, הייתה כה להוטה אחר הפרי הריחני עד כי הקיסר ייסד למענה דואר שליחים מהיר מדרום סין — ולפי השערה עדכנית יותר, מסצ׳ואן — עד העיר הקיסרית שבשיאן. המוסד היה לצנינים בעיני משכילי העבר ולסמל לריקבון הפנימי שהביא בתורו למרד אן לושאן הנורא.

הליצ׳י משמש גם מושא לחיבור חקלאי מתמחה ומוקדם. המלומד בן שושלת סונג צאי שיאנג, בחיבורו על העץ, ייחס את מרכז גידול הפרי למחוז פוג׳יין המזרחי, שם פיתחו חקלאים מתמחים עשרות זני ליצ׳י. המיוחס שבהם היה ״צ׳ן הסגול״, בעל טעם וצבע משובחים וגלעין קטן יחסית.

החיבור מגלה עניין גם בהורטיקולטורה המיוחדת לעץ ובהשפעתם של אקלים וקרקעות שונות על יבול הפרי, וכן בהיבטים מסחריים של שימורו ושינועו למחוזות רחוקים.

כבודו של הליצ׳י במקומו, אך חיבורו של צאי שיאנג, גם אם היה ייחודי במשהו לתקופתו, הוא רק היבט אחד בגישתם הספרותית של משכילי סין לשלל התופעות המרכיבות את עולמם. חיבורים אלה לא נפרדו מן הניסיון המתמיד להבין את התופעות הנגלות, בכלל זה מסורת למדנית המוקדשת לעולם החי והצומח, גם כשאלה לא נתפסו כנפרדים מן העולם האנושי ובהרחבה — מסוגיות של אתיקה, ממשל וכלכלה.

תרגומים ותקצירים של חיבורים סיניים אכן מצאו את דרכם מערבה בתיווך ישועי. גם אם מערכת הסיווג שטווה לינאוס — שנרמז כי החזיק לפחות בעותק של ״בן צאו גנגמו״ הידוע של לי שי־ג׳ן — התבססה בעיקרה על מקורות מקומיים ועל האקלים האינטלקטואלי האירופי, יש מקום לטעון כי משהו מן המסורת הבוטנית הסינית תרם בתורו להרחבת יריעות הידע הגלובלי ולהצטברותו לכדי מסה קריטית של ידע ביולוגי וקידודו, ולו בדרך ההשוואה.