אימאם צופי בבית חב”ד.

ייתכן וחובבי הספרות הרוסית מכירים את ספרו של טולסטוי “חאג’י מוראט”. הנובלה מתארת ביד אומן את דמותו של אחד ממנהיגי המרד הקווקזי כנגד האימפריה הצארית המתרחבת. ההתפשטות האימפריאליסטית הרוסית על חשבון עמי הקווקז הביאה לתסיסה דתית שהתגלמה בהקמת האמאמת של הקווקז. ישות פוליטית קצרת ימים זאת, בהתאם לשמה, הונהגה על ידי מספר אמאמים, בעלי קשר חזק לצופיות, הזרם המיסטי של האסלאם.

אחד מן היסודות החזקים בתנועה הצופית בקווקז של המאה ה-19 היה המורידיות, מלשון מוריד (Murid, مُرِيد‎), כשפירוש מניח דעת יהיה חסיד. המוריד היה תלמידו של המורשיד (مُرْشِد), המורה הרוחני שהדריכו בדרך הצופית אל האמת. רבים מן המסדרים הצופים, ויש עשרות כאלה, דוגלים בערכים סובלניים למדי, ונרדפים לעיתים על ידי האורתודוכסיה המוסלמית.

צופי מרקד

המסדר הידוע ביותר במערב הוא כנראה המסדר המוולוי שמושבו בקוניה שבתורכיה. את המסדר ייסד הצופי והמשורר הפרסי הידוע ג’לאל א דין רומי, והוא מפורסם בחסידיו הרוקדים במעגלים. דרוושים מפזזים זה טוב ויפה, רק שבהקשר של הקווקז בימים הטובים ההם, מדובר בדרווישים חמושים עד השיניים, ונחושים לסלק מאדמתם השחורה והפוריה את קיסרות רוסיא הרשעה. חאג’י מוראט מיודענו היה המוריד של האמאם השלישי בסדרת מנהיגי האמאמת, אמאם שמיל.

צופי מרסק. אמאם שאמיל מקור: russiasperiphery.blogs.wm.edu

אמאם שאמיל, יליד דגסתאן, פתח בעזרת חסידיו מלחמת גרילה כנגד כוחות הכיבוש הצאריים, במה שהוגדר לבסוף כ”מלחמת הקווקז”, אשר גבתה קורבנות רבים משני הצדדים (אבל הרוסים התחילו).

לבסוף בקיץ 1859, נלכד שאמיל, נלקח למסקווה, וב1869 הורשה לגלות לעיר הקדושה מכה, שם סיים את חייו. צפון הקווקז נכבש.

ומה לבית חב”ד? בקרב החב”דניקים מסתובב ניגון המיוחס לשאמיל, אשר רונן אותו בעודו אסור בבית המחבוש הרוסי, ושם שמע אותו יהודי אחד אשר מסר אותו הלאה כביטוי לערגת הנפש אל מכורתה.

והרי סיפור המעשיא:

בסופו של דבר עלתה בדעתם “המצאה”: הם עשו שלום עם אותם שבטים, והבטיחו לראש השבטים – שמו הי’ “שׁאַמיל” – כמה וכמה הנחות, ולאחר שנטלו מהם את כלי נשקם – שבו את “שׁאַמיל”, ושילחוהו לגלות בעומק רוסיא.

בהיותו בגלות, הי’ נזכר מזמן לזמן בהרים הגבוהים, ששם הי’ בן-חורין כמו נשר בשמים, ולא היו עליו הגבלות בית-המאסר, ואפילו לא הגבלות של עיר מושב, והגבלות וכבלים של תרבות בכלל, והי’ מתעורר בגעגועים מעומק נפשו אל ההרים הגבוהים. ואז הי’ מנגן ניגון זה, שהתחלתו – געגועים, ותנועתו האחרונה – תקוה.

וכאשר יהודי שמע ניגון זה – תרגם אותו ב”אותיות” שלו, והשתמש בו בנוגע לענין ירידת הנשמה בגוף:

קודם ירידתה בגוף – היתה הנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד 179, וענין זה (שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד) גופא הוא ירידה עבור הנשמה, שהרי בעצם היא למעלה עוד יותר – שקשורה עם הקב”ה בעצמו, ומקור חוצבה הוא “על ההרים הגבוהים” – “אלו אבות” 180, חג”ת דאצילות, ולמעלה יותר, עד חג”ת שקודם הצמצום 181. וממילא מובן שהיתה בת-חורין לגמרי, ולא הי’ עלי’ שום מושל ושולט.

תורת מנחם: שיחת יום שמחת תורה, ה’תשי”ט. > 171

למרות חיפוש ברשת, לא עלה בידי לגלות כיצד נוצר למעשה הקשר בין סיפורו של האמאם השבוי לבין הניגון החסידי או אפילו מקורו הראשוני.

ניגון שאמיל: