על הטפשות

לאחרונה אני חש עצמי טיפש יותר. לא בשל מאורע ספציפי, אבל כמי שמורגל בתועלת המוגבלת שבקריאה וכתיבה לשם עיבוד המציאות ובשאיפה- הרחבת עיבוד זה עד אין קץ, שטף המידע המסופק בעידן הנוכחי, הרבה ממנו מקביל באיכותו למזון מהיר, יוצר אצלי לאחרונה עומס קוגנטיבי לא מבוטל. תחושה זאת אף מתוגברת מן הסתם במה שנראה כטפשת המונים, וקשה שלא לטעון כי מקור אותו רעש רקע קולקטיבי נובע מאותו מקור ממש וכאשר הפסיכולוגיה האנושית עצמה, נדמת כמפגרת מהותית אחר שטף הארועים.

במחשבה הסינית, נדיר כי טיפשות הובנה כלקות בניהול ידע בלבד ותחת זאת נתפסה לא מעט ככשל בשיקול הדעת, בתפיסת מרחב, בטיפוח פנימי או בשליטה העצמית ,וכאשר מונחים או תכונות כגון יו 愚 (כסלות נניח), שגיון באשליות, גסות רוח ודיבור וסוגים שונים של וולגריות משקפים עולם שבו חסרון אינטלקטואלי, מוסרי, חברתי ואסתטי נשתלבו הדוקות זה בזה. הטיפש אזי לא היה זה אשר החזיק בידע מוגבל על נושא כלשהו, אלא מי שכשל בהבנת המציאות, מארג היחסים האנושיים והנסיבתיים וכפועל יוצא- גם בהבנת מגבלותיו שלו עצמו.

התרופה לטיפשות, תסמונת ברת ריפוי במידה זו או אחרת, לא הייתה אזי מוגבלת לרכישת מבני ידע אדירים או ליטוש אינסופי של האינטלקט, והיתה בלתי נפרדת מטיפוח שיקול דעת, רגישות לנסיבתיות יחסית, אתיקה חברתית, איזון פנימי והיכולת להגיב נכונה למצבים משתנים. ידיעת גבולות לבדה כמובן לא הספיקה לאיש, ואדם יכול להכיר היה את הקווים המנחים (ולו האידיאלים) לתפעול חיי אדם ובכל זאת להכשל בהבנת האופנים, העוצמה והתזמון בהם נדרש להפעיל אותם. במישור החברתי והפוליטי, שגם כך דורש התמודדות עם שני אנשים ויותר,לא היתה כמובן הסכמה כיצד לנהל דבר מה בחכמה, וכאשר אנשי דרך למינהם, כולל קונפוציאנים, חסידי אסכולת החוק, והוגי ביניים, דשו כולם בשאלת התבונה, העדרה, ואצל חלקם לפחות בכמיהה - המופרכת כנראה, למלך פילוסוף.

ואם עלינו בכל זאת לנטות לצד אסכולת החוק (,法家)ולהניח הנחות גרועות מאוד לגבי אלה החפצים למשול וגם כלפי אלה המעוניינים לחנך אחרים,יתכן ואותם מוסדות שבריריים, ובהם חלוקת תפקידים ברורה, אחריות מנהלית,מיני תגמולים ועונשים הם מושא השאיפה של חברה חפצת שגשוג, ואלה בלאו הכי מניחים אפריורית כי השליט, ולעיתים במיוחד הוא, עשוי להיות גחמן, תאב כח, או לעיתים רבות- טיפש של ממש, ומגדרים בכך מעט את נזק הכסלות.

הדאואיזם האידיאלי הציע אגב, תרופה כמעט הפוכה, ומעבר להצעה אופרטיבית למדינה דלילה ומפגרת,הטענה שכנגד הנסיון האנושי לסדר בר קיימא בעולם רווי טיפשות, נובעת גם מחשד עמוק כלפי ביטחון מופרז בידיעה עצמה.

האדם שוגה לחשוב כי ביכולתו להבין את העולם, אך זה שבוי גם כך בכבלי השפה, המוסכמות ועבותות המציאות היחסית בכללה. כך הדמות הנראית טפשה, או לפחות אקסצנטרית, עשויה למעשה להבין את טיב המציאות נבונה יותר מן השר המתוחכם, אך זה הראשון, מעדיף כזכור, להמשיך ולגרור את זנבו בבוץ, ובוודאי שומר נפשו מן הארמון.

האם אלפי שנות תצפית רציפה על התנהגות אנושית העניקו לתרבות הסינית יכולת אבחנה חודרת בדבר חולשות אדם? הרי במשך שנים הצטבר בסין ארכיון עצום של מקרי מבחן אנושיים בהם כתבים פילוסופיים, היסטוריות שושלתיות, מדריכים פוליטיים, ספרי מוסר, ביוגרפיות, כרכי אנקדוטות, ויצירה ספרותית ופרשנית בלתי פוסקת. כרכים אלו גם מלאים בדוגמאות עשירות ליהרה, רגישות לחנופה, קנאה, רדיפת מעמד, שחיתות בירוקרטית, שיפוט לקוי, הונאה עצמית, תשוקת ככ"כ, וחוסר מסוגלות לעמוד בביקורת הזולת.

במובן זה ההיסטוריה הסינית עצמה שימשה במידה רבה כמעבדה של התנהגות אנושית, בה כישלונות העבר (ואלה חוזרים ומרובים) אמורים היו לכאורה לספק חומר לימוד עבור ההווה, וביתר שאת, לקראת העתיד. אך ידיעה כזכור, אינה מדריך פעולה, וגם הסינים, עתיקים ומודרניים כאחד,מהווים בני אנוש, עד לשד עצמותם. באם למי מכל אותם שרים, מנהלי מדיניות, אשפי טכנולוגיה, נביאי מחשוב, מתריעים בשער ומשקיעים ממולחים, במזרח ובמערב כאחד, ידיעה ברורה לאן כל זה הולך, ניתן לפקפק בכך באופן ממשי. האם לתורות קדומות בדבר מגבלות הידע, כסלות שליטים ונסיון בן אלפי שנים במערכות אנוש שבירות מה להציע בעידן כה זוהר ונטול וודאות? לא בטוח כלל.

אני המטופש מתעקש לפחות לקחת את הטוב, הראוי והנבון מגווילי תורות אלו, וזאת ככל יכולתי.

השתדלות לאתיקה מחייבת בחיי היום יום, שתיית תה שקטה בלילה, ובתווך שאיפה לפחות, לחיים פשוטים וחסרי יומרה. לפחות הווי פיי בכפר, ברוחב פס ראוי. . שבת שלום, וזהירות עם הזנב בבוץ