מקדשי הארבה של צפון סין

במפות מיושנות מהזן הסוציולוגי, סין צבועה לעיתים באותה הגדרה סתומה-משהו המכונה "חסרי דת". ובעוד שהרקע התאורתי (והבעייתי) של הגדרה זאת ברור לכל מי שמכיר ולו במעט את ההסטוריה המורכבת של סין במאה ה-20, היא בהחלט לא מניחה מקום לשלל הניואנסים ברמת הקרקע , וזאת עוד לפני תחיית הדת הברורה שהתרחשה פה מאז שלהי שנות ה-80.

ובעוד שנפוץ להתמקד באחת משלושת התורות הגדולות, קרי הקונפוציאניות, הבודהיזם והדאו הדתי, כמוקד לפולחן, ספרות, נראות ציבורית וגם כמערכות מורכבות ומרתקות המגלמות כל כך הרבה מן העושר והיופי של המחשבה הסינית המסורתית, זוהי דווקא הדת ה"עממית", שלעיתים נותרת חבויה אל מתחת לסדקי הנראות הציבורית, וזאת נגעה -ועודנה נוגעת, לחיי רבים מן האזרחים הסינים, ובוודאי לשוכני הכפרים הוותיקים, בנפות ובמחוזות השונים.

ובעוד ש"הדת העממית הסינית" היא אולי לא יותר מאשר מונח מטריה נוח לשלל פרקטיקות מגוונות ולפולחן אדיר בעושרו, ניתן בכל זאת למסגר את הדת הסינית בתור אותו יקום עשיר המכיל את שלל היישויות, הכוחות והמנגנונים המכיילים את האדם למקומו, בעולם הזה ובעולמות מקבילים, ושאליהם יש ביכולתם של הפרט והקהילה להגיב, וזאת בכוחו של המנהג, הטקס והזכרון. ובעוד שהמונח החינני שן-איזם (神- רוח, יישות) , ככינוי מטריה לדת העממית הסינית עשוי לתפוס במשהו את רוח הדברים, הוא בכל זאת גם מפספס דבר מה מן המארג האדיר של מיתוס, פעולה וטקסט, הקשרים כלכליים ופוליטיים, וגם את הקשר הנוכח תמיד ל-3 הדתות ה"גדולות" של סין.

אחד מן המאפיינים היפים של הפולחנים העממיים בסין הם השימושיות שלהן, ורבים מן המקדשים, גדולים וקטנים הפזורים בלב הכפרים, בשולי השדות וההר ובצמתי הדרכים עד ימינו מוקדשים באופן טבעי לצרכי הדגן, המשקעים והבריאות. כאשר אליי ההר והאדמה, שן-נונג אבי החקלאות, הקיסר האגדי יאן-די האמון על שמירת היבול ואף אליי מגפות הנוטרים מפני אבעבועות_שחורות ודיזנטריה, עודם נפוצים, או לפחות היו, עד הדורות האחרונים ממש.

מן המעניינים שבמקדשי הכפרים בהם נתקלתי, הם מקדשי אל הארבה. אסון מוכר לכל חברה חקלאית שורשית הממוקמת בספר המדבר, מתקפות ארבה היו אסון נוסף מני רבים הרובץ לפתחם של שוכני המישורים הסינים המרכזיים ומורד ההר הצהוב - וזאת בנוסף לאיומים המובטחים של בצורת, שיטפונות, פלישות נוודים וקריסה שושלתית מזדמנת.

הארבה כזכור, אינו מין ביולוגי של חרק, אלא תופעה הקשורה בשינויים התנהגותיים ומורפולוגיים במיני חגבים מסויימים, (בצפון סין והגובי- בעיקר החגב הנודד Locusta migratoria, ולעיתים חגב המדבר - Schistocerca gregaria) כתוצאה לשינויים ולחצים סביבתיים, ואלה מביאים ליצירת נחילי חרקים מבהילים בגודלם, עד כ100 מליארד פרטים, וזאת בצפיפות אדירה, באופן אשר עשויי לאיים באופן ישיר לא רק על עמלם, אלא על חייהם ממש, של רבבות איכרים השוכנים במחוזות סין הצפונית. ארועי ארבה חמורים, לפחות המתועדים שבהם, התרחשו לפחות פעם בעשור לאורכן של 2000 שנים, כאשר חלקן, למשל פלישות ארבה הקשורות בשינויי האקלים של עידן הקרח הקטן, היו מן המבשרים, וטכנית כנראה- גם גורם, לנפילת שושלת מינג ועליית המנצ'ורים במהלך המאה ה-17.

אין פלא אם כך כי שכיחות פולחן הארבה נפוצה היתה בעיקר בצפונה השחון של סין, וירדה משמעותית מדרום לנהר היאנג זי, אם כי האקלים התת-אלפיני של מחוז יוננאן אפשר גם הוא מכות ארבה אקראיות, ונראה כי ישנם, -או לפחות היו, מקדשי ארבה גם כאן באיזור, אם כי מעולם לא נתקלתי באחד. מבחינה טכנית נקט פולחן אל הארבה באחת משני טקטיקות ההגנה האנושיות וההגיוניות ביותר, וזאת מרמת המדינה ועד רמת משק הבית- שוחד או איום, כאשר מאמצים לפתות את נחילי הארבה בתשורות, או להרתיעם באמצעים קוסמולוגיים-צבאיים שימשו בלב הטכנולוגיה הפולחנית הסינית.

האמצעי האחרון, שנראה כי היה נפוץ יותר בדרום איזורי התפוצה של כת הארבה, מבוסס על דמותו האגדית למחצה של הגנרל ליו מנג, חייל-גיבור מתקופת שושלת סונג, אשר מצא כמסופר את דרכו לאלוהות במהלך הגנת הצפון מפני נחילי ג'ורצ'נים פולשים, (ובגרסא אחרת- ארבה של ממש), באופן אשר משלב באופן אלגנטי להפליא את אימת הצפון הסינית, ואת האיום העומד תמיד של התלכדות הזירות- הצבאית, החקלאית והקוסמית כאחד. יום טוב, ושמרו על היבול