היפים ודרכים, בין חופש וריבונות

דרכים הן כמובן ביטוי לריבונות, וגם אם הלב החולם קושר במרחבי הדרך מושגים כחירות וחוסר גבולות, עצם קיום הדרך כרוך בעצמו בשלל הכוחות המקומיים והאזורים המאפשרים את קיומה. ימי השיא של הסחר הפאן אסייאתי קשורים כמובן ישירות ליסודן של מדינות-על אימתניות, ומסעות מחוץ לזמנם או תחומם של לוויתנים אלו כרוכים היו בעצמם בתשלום הבקשיש ההכרחי לדגי רקק חמושים עד השיניים.

לכן אין בעצם הפתעה במתח הגמור העומד בלב אותה דרך היפים אגדית כעת, הנמתחת מערי המערב, דרך חנות הפודינג שבאיסטנבול, ודרך איראן ואפגניסטאן ועד עמק קטמנדו וערי הינדוסטאן שמדרום. אותה דרך סימלה אמנם חופש תנועה ואשליה של חירות אישית, אך זאת בחסות ההסדרים האימפריאלים של שלהי מלחמת העולם, וכאשר תנועת המטוטלת בין סדר וכאוס הדרכים התבטאה אז בקטיעתה המהירה בעקבות תהפוכות סהר המגל והחרב של פלישת הרוסים לקאבול והמהפכה השיעית באיראן.

האם אלה העולים כיום בג'יפ מצוחצח או אופנוע מזווד כהלכה על אותה דרך שמספרה 318 נושאים את אותו חלום שחוק-כעת על גאולת הדרך? שהרי הכביש הנמתח לאורך חמשת אלפי הקילומטרים שבין חופי הנאון של שנגחאי לגדות ההימלאיה האדירים חולק לא מעט עם אותה דרך היפים נשכחת, וזאת במרחק וביעד, אם לא ברוח הדברים עצמה.

שתי דרכים אל ליבה של יבשת, שתי תצורות נפרדות של יצירה והרס, הרס ויצירה, אך ההגיון הבסיסי של יוצר הדרך וההולך בה נותרו שלובים, גם בניגודם. והאם תנועת הנגד ההיפית שונה מהותית מאותן קהילות דרך ארעיות שלאורך ה318? האם אנשי הקו לכלכתא שונים מקהילות היואן פן של הדרך השחורה למערב? שפת הצליינים דומה להפליא, גם כשניביה שונים, וזאת לאורכם אלף שנים. בין רודפי החזיונות לבורחים ממשהו מחברים כמעט אותם מבעים.

אך היכולת לחדור מבעד לאופק האבוד, דרך הר ,מדבר ושטח הפקר בואכה טיבט ומעל, תלויה כתמיד ברשות נתונה. השמיים גבוהים, והריבון רחוק, אך כפי שלא ניתן להטיל שתן בשום פינה שאינה אצבעות הבודהא עצמו, בעצם קיום אדון הדרכים תלויה אפשרות הבריחה, תוך תלות גמורה בקיומם של אשראי וקווי אספקה. ואם אין דבר מה תחת השמש שניתן להשתחרר ממנו, בטח ללא אובדן יכולת התנועה עצמה, האופק המובטח עצמו, ייותר כתמיד, תחת אפילת הצל.