אבנים מוזרות

בעוד שבעבר עסקנו כאן בעיקר באבנים מפוארות ורבות יחש כאודם, לאפיס, בדולח ותורכיז, מינרלים שזהרם צועד לפניהם באופן טבעי ואולי יש לומר- צעקני כמעט, התרבות הסינית כטבעה באה לעשות כל דבר הפוך, אך עם זאת הגיוני למשעי וככזאת היא מעלה על ראש אהדתה לא רק את אבני הירקן הידועות, אלא גם דוגמא יחודית ויש לומר מוזרה למדי, לשילוש הנצחי כמעט שבין חומר, רעיון וערך.

כאיזור בעל טופוגרפיה קוצנית ברובו, ההרים תופסים מקום מיוחד בעולם הסיני וכאשר לא היוו גורם כלכלי שופע מים זמינים ומתפקע מחומרי בעירה, רפואה ומזון פראי, הם סימלו גם מרחב האוצר בקרבו פוטנציאל אדיר והרה סכנה אשר בשתי קצוותיו שוכנות חיות רעות, שדים אפלים ושאר מזיקים מחד ומאידך שער למרחבים של ידע, אינטואיציה ואת עולמם של בני האלמוות בכללותו.

באופן סמלי לפחות, וכפועל נלווה של קדושתם העתיקה, עולמות ההרים נחשבו פעמים רבות לגבול חיצון מבחינה תרבותית, תחום שיש להשמר בו ולחדור לקרבו רק במקרי הצורך או כזה השמור במקרה הטוב לפרושים ובתי הבדד שהקימו לעצמם בינות הערפילים.

התלכדות הדרגתית של תמות הקשורות ברבדים עתיקים של התפיסה הדתית הסינית, בינהן אלו אשר ניתן לכנות אולי אנמיסטיות או שמאניות וכן תחכום גובר של התפיסה הקוסמולוגית הסינית, יצרו בסופו של דבר תמונת עולם מפותחת הכוללת את כלל האלמנטים המרכיבים את הממשות הטבעית, ואת הקשרים העדינים והדינמיים המחברים בינהם.

המשיכה הסינית לאבנים פשוטות כ"עצמות" העולם וכאלה המייצגות אנרגיה פוטנציאלית אצורה החלה אמנם בשלבים מוקדמים יחסית של התפתחות האסתטיקה הסינית, אך הגיעה למשקל סגולי ממשי בתקופת טאנג ולהבשלה מלאה בתקופת סונג, כאשר ההערכה לאבנים ובמיוחד לאבני גיר "מוזרות" מאגם טאי שממזרח לשנגחאי המודרנית, זכתה לשיא תנופתה. מגמה זאת החלה בכתיבתם של משכילים כמשורר ניו סנגרו ואיש האשכולות באי ג'ויי והגיעה לשיא נוסף בדמותו של האמן האקסצנטרי מי פו. מי פו הלז, מחובבי האבנים הגדולים של תקופתו אשר התעקש לראות באבנים את דמותם של אחים לדרך, עם הבדלים קלים בעמידות ובמצב הצבירה, ומתועד תדיר באומנות הסינית כמחווה קידה עמוקה לסלע-אח אחד וזאת מתוך הערכה עד אין קץ לאכויותיו המאובנות שאין להן ערוך.

היו אלה כאמור משכילי שושלת סונג אשר הביאו לקנוניזציה מלאה של אבני הארץ תוך פירוט וקטלוג אבנים שונות על פי סטנדרט צורני המעלה על נס את האסתטיזציה של המוזר, כאשר אבן עשוייה כהלכה אמורה באופן אידיאלי להתהדר בתארים כ"חלול"," חדיר" ,"שדוף", "מכוער" "דולף", ו"מקומט" ואלה נחשבו כיצוג אידיאלי של מהות האבן ככאוס מוצק, או כרסיס מן הסדר הקוסמי כולו, אשר נתגלם במפגש היסודות אשר הביא את המסלע האמור לידי קיום מלכתחילה.

כתורה אסתטית הנוגעת לאקראי, השרירותי ומשולל ההירארכיה והנובעת באופן טבעי מן החשיבה הדאואיסטית, ההערצה הסינית לגולמיות המאובנת המאפיינת סוגי מסלע שונים, וכאמור במיוחד לאבני הגיר המעוכלות של אגם טאי, לאבני לינג בי כהות ודחוסות אופי, ולאבני יינג דה מגוידות חריצים, הפכה לגורם מרכזי ואהוב באסתטיקה הסינית הקלאסית, תוך שהיא מתכתבת ומהדהדת הלוך וחזור עם סוגות קרובות כציורי דיו הרריים, עיצוב גנים מורכבים ומזעור עצים. אומנויות אלו זרמו בתורן הלאה מסין אל יפן, שם בצירוף תמות בודהיסטיות שונות תרמו את שלהן להתפתחות הגינון היפני לסוגיו השונים.

צירופן של "אבנים מוזרות" לקאנון האומנותי הסיני והפינה החמה שרכשו בגני האליטות הסיניות הביאו באופן טבעי לסחר ער באבנים שכאלו, כאשר הדוגמא המופרזת ביותר למעמדן היא אולי זאת של קיסר החוויזונג לשושלת סונג אשר לא רק שהקים מדור ממשלתי שתפקידו לאתר ולאסוף אבנים טובות מהסוג הרצוי, אלא גם השמיד כמדווח נתח נאה מגשרי התעלה הסינית הגדולה במאמצו לעטר את גני קאיפנג בסלעים אדירים שמקורם באגם טאי, וכן בכאלה שפשוט נפדו או נעקרו מגניהם של אספנים קיסריים פחות, ובין השאר מגניה הידועים של סוז'ואו.

הסגידה לגולמי ולמוזר אף הביאה לסוגות-לוואי של אגרנות אבנים סינית, המוכרות שבהן הן אולי מסלעות מסוגננות אשר נערמו בגני המשכילים למן המאה ה-14, יצרו רכסי הרים ופסגות מעורפלות בזעיר ענפין, אפשרו למשכיל הנעוץ בטבורו של פרבר עירוני לשאוף אוויר פראות מדומיין ואף שמשו כמושא לשיחת רעים עם אחיו למעמד, כאובייקט לאיור תחת משיכת מכחול רכה, או סתם אמצעי בהיה נוח במהלך צהרי קיץ לח.

המשך של התמה הקודמת אך בהקצנה גוברת של מגמת ההקטנה הנופית, הן "אבני משכילים" מיניאטוריות, חלקן בגדלים שולחניים, ואחרות אף בגודלה של כף יד או למטה מזה. אבנים בגדלים אלו, לרוב נטועות בבסיס עץ מגולף כהלכה, אפשרו למלומד בעל האמצעים להמשיך את הסיור הוירטואלי השמימי מחיקו החמים של ביתן הגן או אולי להעניק למכר דוגמאות ציוריות במיוחד המעלות את צורתם של עוף הפנג-חואנג או דרקון משתרך, וכן כאלו המדמות נופים ידועים מן המיתולוגיה הגיאוגרפית הסינית.

בעוד שלעיתים חלק מן האבנים הטבעיות הללו עברו עיבוד אנושי מדוקדק על ידי אמנים מתמחים, וזאת באופן כה יסודי עד שעובדת היותן תוצר "מלאכותי" נשכח מן העין, ניתן לטעון כי אין עובדה זאת מפחיתה מערכה של האבן עסקינן, אך מהווה דוגמא קורצת של הינדוס חומרים לאחור ושבירה נוספת של המחיצה הסמלית שבין הטבעי למלאכותי ובין מהות לחומר.

אבני המוזרות הסיניות, מעבר להסטוריה שלהן כסממן יוקרה או הפרזה גמורה, כמו במקרה של קיסר החוויזונג, הן מקרה בוחן בולט של כמה מן ההבטים היחודיים של התפיסה האסתטית הסינית ותרבויות הלווין שלה. המקרה הסיני הקדם מודרני מציג אולי מקרה יחודי מבין תרבויות-העל בה התפתחה הערכה מיוחדת לחומר גס שערכו היחיד הוא למעשה בהיותו במצבו הראשוני, גם כשהוא מהווה יצירה מלאכותית לחלוטין.

בעוד שהערכים הנלווים להערכה זאת קשורים בתפיסות קוסמולוגיות, פילוסופיות ואסתטיות יחודיות למדי, המנותקות כל כך מתחושות ההירארכיה וההאצלה הנלוות לרוב לאומנויות מערב-אירואסיה שטרם התקופה המודרנית ובוודאי זאת הפוסט-מודרנית, התפיסות האסתטיות הסיניות הקרינו עצמן מעלה והלאה, נספגו בהמשך בצורות שונות במזרח אסיה כולה, טרם השפיעו בעצמן על יצירת המערב, וחוזר חלילה. כך או כך האבנים הכעורות-מוזרות של סין נותרו עד ימינו היבט מיצג ואולי אף על-זמני, של החשיבה האסתטית של מזרח אסיה וזאת בצורתה הגולמית ביותר.