איסטנבול בדרך הבוזה

מכל המשובחים והבזויים שבמוסדות איסטנבול העתיקה,נדמה כי לא היה יותר מקובל על דלת העם מאשר בית הבוזה.

בבוזה-חאנה, מלבד מנות גדושות של רכילות שכונתית, תגרנות אזורית והשערות שברומו של עולם, הוגש בכוסות של חמר גם המשקה המותסס והאהוב שהעניק לבית את שמו.

הבוזה (תורכית: Boza), הוא משקה עתיק, שקרוב לוודאי משקף את המשקאות המותססים העתיקים בהסטוריה האנושית, מבוסס על דגנים מושרים ומותססים במידות שונות, עד כדי שהכילו כ2-9% אלכוהול, אך בניגוד לבירה נותרים בלתי מסוננים וסמיכים למדי. הבוזה עשויה כיום בעיקר מדוחן או בורגול, אך דגנים אחרים גם יפים להתקנתה, והיא מוגשת בכוסות זכוכית מעוטרות בגרגרי חמצה קלויים או במעט קינמון.

ייתכן ומקור הבוזה של ימינו היא בעמים התורכיים של מרכז אסיה כמשקה מבוסס דגנים ששימש כתחליף נחות במקצת לקמיז הסוסות האהוב על כולנו, כאשר הבוזו החמוצה-מלוחה של רחובות קירגיזסטאן היא יורשתה הישירה והחוקית.

עם הגירת התורכים הסלג'וקים לרמת אנאטוליה נטע המשקה שורש רענן באורדות הסולטאנים כמו גם בערים המלבלבות על דרכי המסחר והיה חביב על שכבות רחבות באוכלוסיה יהיו הם סוחרים ארמנים, שכירי חנית כורדים, דרווישים תורכמנים או הבגים הסלג'וקים עצמם, ומספרים שהמשקה היה אף חביבו של מחמט הכובש, פטיש הבזנטים הכבד והאיש שהניח סהר מנצנץ על ראש האגיה סופיה שבקושטא.

לאחר הכיבוש העות'מני הפכו בתי הבוזה למחזה נפרץ בבירת האימפריה, כמו גם בבלקן ובאגן הים התיכון המזרחי כולו.המשקה היה נפוץ ביותר בקרב עובדי כפיים וחיילים, והפטרון הסופי של רוקחי הבוזה, סארי סלטוק- הלוחם השיכור מבוכרה, היה אהוב על אנשי שיכר וחרב כאחד.

בהתאם ליחס המוסלמי החשדני כלפי כל משקה שיש בו שמץ של אלכוהול או עידוד כל מיני לא קרואים להתאספות, בתי הבוזה והסמטאות ששיכנו אותם היו לצנינים בעיני האליטה האורתודוכסית, וברוב המקומות הודרו מהם רגליהם של בעלי כבוד, שהותירו את המוסדות הללו לקהל הספנים, הסבלים, הבלנים האלבנים והפרוצות ששמח למלא את הריק החברתי בשמחה צוהלת ורווית בוז.

בדומה לתרבות בית הקפה העות'מנית שהתפתחה במקביל פחות או יותר לבית הבוזה, היתה האחרונה גם היא מקור לדאגה עונתית בקרב אנשי הדיוואן העליון, אשר חשדו, ולא תמיד שלא בצדק, במאורות הפריצות של הבוזה בהיותם קיני מורדים, רכלנים מדיחים ושאר מחרחרי בעיות. בייחוד הביע הווזיר העליון את שאט נפשו מן הרקיחה המכונה "בוזה טטרית", אשר מלבד בזיקות אקראיות של ציפורן או אבקת חמצה קלויה, גם הכילה כמויות ניכרות של אופיום.

הצו שהטיל הסולטאן סלים "הבלונדיני" (מת: 1574) ירום הודו, כמו גם צווי יורשיו שניסו לאסור או לפחות להגביל את מכירת הבוזה והמוסדות הקשורים בה, נתקלו על פי רוב בכשלון. עם זאת, את מה שלא עשו הדת והדין עשו שיני הזמן והמנהג, ולימים התקבע הנוהג להגיש גרסא מרוככת של הבוזה, ממותקת בהרבה ודלת אלכוהול מזאת ששלהבה את דמם של החיילים היאניצ'רים ושאר מפוקפקים.

כיום נדירים הם בתי הבוזה, ושרידיהם האחרונים, פליטי בתי הקפה העות'מנים ומהפכת התה של אתא-תורכ, עוד נחבאים בסמטות אחוריות בסטמבול, אדירנה, איזמיר או קוניה, ואחד הידועים שבהם, אי שם מאחורי מסגד הסולימנייה אף מציג לראווה, קהל עם ואומה את הכוס שממנה לגם אבי התורכים עצמו לגימה הגונה ואלמותית, אי שם בשנות ה-30 העליזות.

אז גם כאן, בליבה של התרבות העות'מנית הקלאסית נכחדת לאטה מסורת- כדרכו של עולם, אך מדרונות הבוספרוס עוד משמשים מקום מפגש למינים שונים של הולכי רכיל, עוברי דרך ושאר בטלנים, ואלה נאספים כתמיד לחלוק כוס אקראית של משקה זה או אחר, שחור, אדמדם, או לבן, ולחלוק את אותו בוז נושן לסולטאן, לאמאם או לעצמם.

כדרך הבוזה.