חרקים, תזונה וכו

היות ועלה פה בדיון צד, הנה משהו על אכילת חרקים בסין, ומחילה ממי שרק התעורר.

סין כאמור נתפשת כתרבות בה נאכל "הכל", ובעוד והדבר נכון במידה מוגבלת, ההקשר מן הסתם חשוב. ובעוד בסין אין טאבו ממשי על אכילת יצורים כלשהם (זולת סוסים במידת מה), חלבון הבחירה בקרב בני האן ,המרכיבים את רוב אוכלוסיית סין המודרנית, נותר שמרני למדי, וכולל את בשר החזיר, הבקר, הכבש\עז, הברווז והעוף וכמובן דגים ופירות ים, האחרונים במיוחד באיזורי מרכז ומזרח סין. בעלי חיים "אקזוטיים" מן הצד המימי של הדברים, כצבים, צפרדעים וסלמנדרות ענק נצרכים גם הם, אך במידה מוגבלת, ובמידה דומה אולי לנעשה עד הדורות האחרונים בארצות המערב.

עם זאת, כתרבות למודת מלחמות ורעב, גמישות תזונתית הביאה לצריכה מזדמנת של חרקים, במיוחד של מיני ארבה, כאשר תכולת החלבון הגבוהה שבו עשתה אותו תחליף הגיוני לתועפות הדגן שהשמיד.

ובעוד כי תכולת גולם טוואי המשי, נאכלת תדיר לא רק בסין, אלא גם בקוריאה ובמידת מה ביפן, זאת נשענת לא רק על זמינות תזונתית, אלא גם על הגיון כלכלי בהתחשב המרכזיות ענף המשי בכלכלה הסינית ההסטורית, בהיותו משאב שפשוט חבל היה לבזבז. שימוש מה בחרקים מוכר גם במסורת הרפואית הסינית ופירוט של מיני חרקים מופיע בקלאסיקת הרפואה של לי שיז'ן מן המאה ה-16, והכוללת מיני חגבים, ציקדות, צרעות ונמלים, מבחינת:

"חרקים- מהם לרעבים ומהם כרפואה לנזקקים. כמה- מפנים רוח, מהם- מפחיתים נפיחות. חציתי נהרות והרים, חקרתי איכרים ובני מיעוט, טעמתי ובדקתי ותיעדתי 56 מינים החל מצרעות וטוואי המשי- אלה הנפוצים והיעילים ביותר"

מעבר למקרים אלו, נראה כי רוב מיני החרקים הנאכלים בסין, זאת ההסטורית וזאת של ימינו קשורים בעיקר באוכלוסיות דרומיות, ובקשר שלהן לחוג הטרופי. איזורים חמים אלו לא רק שמאפשרים מסד אקולוגי משמעותי לאוכלוסיות חרקים נרחבות, אלא גם מהווים מושב למגוון אוכלוסיות העוסקות, או שעסקו, בחקלאות בירוא עונתית וכן בציד וליקוט מתשתית יערות העד, בה תפוצת החרקים הרבה עשתה אותה משאב זמין מכדי להתעלם ממנו.

בהתאם לכך, גם בימינו נותרה אכילת חרקים שורשית מוגבלת למחוזות יוננאן, גוווי'ג'ואו, גואנגדונג וכדומה, ומיני חרקים שונים נותרו נפוצים בשווקי הדרום באופן סדיר או עונתי, הנפוצים שבהם כיום (בטח בהשוואה לעשרות המינים המדווחים כנאכלים) הם אולי מיני צרעות אסיאתיות (V. mandarinia mandarinia Smith, V. bicolor ועשרה מינים נוספים), זחלי עש הבמבוק (Omphisa fuscidentalis) ובמידה מסויימת, מיני חגים, צרצרים וכו, באחרונים נתקלתי בעיקר בצמידות לגבול בורמה-לאוס. בדרום מזרח סין נפוצה במידת מה גם אכילת פשפש מים ענק מן המין Lethocerus indicus (מה שמכונה "נושכי בהונות"), שוב עם קשר היסטורי הגיוני לאוכלוסיות התאיות של האיזור והקשר ההדוק שלהן לארצות הדרום.

מנסיון יכול לומר שכל מקור חלבון משמעותי הופך טעים לאחר טיגון וטיבול, (וממילא לסוג של "עוף"), אך ברור שאין סיבה הגיונית לראות באכילת חרקים כמוזרה מעבר למגבלות התרבות, גבול תרבותי שאגב מעסיק גם את הכתיבה ההסטורית הסינית עצמה, לא רק בנוגע לאכילת חרקים, אלא בנוגע לכלל הלכות התזונה של העמים הסובבים אותם. חלק מעמים אלו, בטח בדרום סין המודרנית, הוטמעו וצורפו אל מבנה העל הקיסרי לאורכם של דורות, בעוד הלכותיהם, כולל צריכת חרקים, עוברת עיבוד הדרגתי מגבול תרבותי לפולקלור, ובהמשך- לכל אותם דוכני חרקים - עקרבים, נדלים ושאר רמשים אשר הפכו נפוצים במרכזי תיירות בסין המודרנית, ומהווים קוריוז לא רק לתיירים זרים, אלא גם לרוב המבקרים הסינים עצמם.