כחול נדיר

הצבע הכחול הוא גוון נדיר להכעיס בטבע ומקור תסכול נצחי לאנשי כפיים מטעמים של נדירות, רעילות או סתם חוסר יציבות, ובעוד שהשמיים מרעיפים את בוהקם על כל אדם באופן ליברלי למדי, היכולת לביית וליישם את הכחול-כחול הזה בחומר השתנתה לאורך הדורות כתלות במקום, במעמד ובתקציב.

סוטרות "כחולות", הן ז'אנר מיוחד וספציפי של העלאת עיקרי התורה הבודהיסטית על הכתב, תוך רישומו על גבי נייר ספוג בצבע כחול, ולרוב תוך העלאת הסוטרה עצמה על הכתב בסימניות של זהב. דוגמא מוקדמת לסוטרה כחולה היא חלקי כתב יד אשר נמצאו במערת הספריה של מוגאו שבמערב סין, המתוארכות לסביבות המאה התשיעית או העשירית, תיארוך אשר מהווה ככל הנראה את תחילת התפשטות הטכניקה ברחבי מזרח אסיה, ויצירת סוטרות דומות בסין, קוריאה ויפן.

בצד השני של הרחוב לעומת זאת, נוצר בערך באותה תקופה ה"קוראן הכחול" המהולל, יצירה מרהיבה שמקורה אולי בבגדד המעטירה, או בסדנאות הפאטימיות של צפון אפריקה, והוא עשוי יריעות קלף צבועות כחול עז המעוטרות אף הן בקליגרפיה מוזהבת בסגנון כופי. בעוד ששאלת מקורו של הקוראן הכחול ואופן הכנתו עודם נתונים בויכוח, שאלה מהותית אחרת היא זאת הנוגעת למשמעויות הסמליות הקשורות בו והתנאים שתחתם נוצר.

בשל תנאים כימיים ופיזיקליים שונים הצבע הכחול הוא כאמור אינו מן הנפוצים בעולם התופעות, ובעוד שכעיוור צבעים מלידה אני מתקשה בכלל להבחין בין כחול, תכלת, סגול ושאר גוונים מפוקפקים, נראה שתרבויות עתיקות רבות לא טרחו בעצמן לחולל הפרדה נוקשה בין קטגוריות שונות של גוון וצבע, וההתיחסות לצבע הכחול נותרה פעמים רבות מעורפלת, משודכת לגוונים אחרים כ"ירוק", או ככלל נצמדת יותר מכל להגדרות דיכוטומיות יותר של "כהה" ו"בהיר".

עם זאת, ולמרות היכולת להתבחבש עד דק בסוגיות פילוסופיות או מדעיות של גוון וצבע, נראה שגוונים מסויימים בכל זאת הוערכו במיוחד, ועל אף נדירותו של הצבע הכחול, הוא בהחלט הסתובב באזור בעודו מבוסס על פיגמנטים מן החי הצומח והדומם.

הצבען המהולל ביותר וזה אשר זכה למשאת נפשם של שליטים, אמנים ואלה המתרוצצים בינהם, הוא כמובן הלאפיס לאזולי, אבן בגוון כחול עמוק שעורקי פיריט זהובים שזורים בקרבה, ושזכתה להתגלגל בדרכים כל הדרך ממכורתה האפגנית ועד לסדנאות מסופוטמיה וסין, מצרים הפרעונית וארצות השפלה, כאשר מחירה לעיתים תכופות ננקב בזהב.

יוקרתו של הלאפיס, בין השאר כתרופה מינרלית נדירה במסורת הטיבטית וההימאלאית, הביאה גם לקיבוע הגוון השמימי בליבו של היקום הבודהיסטי, ובסוד חסדיו של הבודהא בהאיאשאג'יא גורו, או "בודהא הרפואה קורן אור הלאפיס", מן החשובים שבישויות הבודהיזם המזרח אסיאתי, שבכוחו הכחול לבער בערות ומחלה פיזית כאחד:

"מי יתן וגופי יהיה כלאפיס לאזולי,שקוף מבפנים ומבחוץ, טהור וחסר פגמים, קורן לכל עבר, שופע חסד ושלווה עליונה, רבת נוכחות".

יוקרתה ומחירה הגבוה של אבן הלאפיס הביאו אולי לחיפוש תחליפים נגישים יותר לפיגמנט הנדיר, כאשר המועמדת הצמחית שבחבורה, הקטניה ההודית ניל הצבעים (Indigofera tinctoria), עלתה במהירות לעמדת הבכורה כאשר היא חורכת במהירות את דרכה למזרח ומערב כאחד כצמח רפואי וכצבען מקובל לאריגים, שטיחים, ומשטחים אחרים, ואכן על אף שלדפי הסוטרות הכחולים של מזרח אסיה קשר חזק לסמליות מרפאת הכל של הלאפיס הלאזולי, ניתוח כימי של הקדומות שבסוטרות הללו מוכיח כי הצבען העיקרי בו נעשה שימוש היה אכן האינדיגו המופק מניל הצבעים.

מלבד תחליף ללאפיס המהולל של מרכז אסיה, יתכן והפיגמנט המופק מניל הצבעים שימש גם כתחליף זמין לצבען נדיר ויקר מציאות נוסף, אשר מקורו לא ברום ההרים, אלא במעמקי הים.

הכחול החייתי שבחבורה הוא עם כן חילזון ימי צנוע אשר שכשך את גופו הרירי במי האפסיים של המזרח התיכון, טרם הועלה קורבן ותרם את תמציתו לעשיית מלבושים יוקרתיים לאליטות הים התיכון, כמו גם לאלה של חסידי דת יחוד צנועה המרוכזת סביב הר טרשים קרח שבין המדבר לים.

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ "

חילזון הארגמון (Hexaplex spp) , אותה רכיכה טורפת ושוכנת מדמנות, הכילה בקרביה נוזל שקוף וחסר יחוד עד אשר נחשף לקרניה היוקדות של השמש הים תיכונית, ואלה המירו את גוון הנוזל לצבע עשיר הנע בין גווני תכלת, לכחול וארגמן, וזאת בהתאם לרמת החשיפה.

תעשיית הארגמן, אולי היוקרתית שבתעשיות הים התיכון הקלאסי, שמרה על סודותיה במשך כאלפיים שנים לפחות, טרם דעכה סופית, כנראה אי שם בסביבות המאה -15. התשוקה לתכלת ולארגמן שלטה בעולם ההלני והביזנטי כאשר הסגול האציל, הפּוּרְפּוּרָה, שימש לא רק להתקנת אדרות כהונה ומלכות, אלא גם ליצירתם של כתבי קודש יוקרתיים, הצבועים בצבע ארגמן או סגול מלכותי, ומעוטרים באותיות זהב וכסף.

ייתכן והקוראן הכחול האמור, פאר המאה התשיעית, על צבעי האינדיגו הבוהקים שלו, הוא ירושה נוספת שספג עולם האסלאם משכניו ההלנים, תוך שימוש בצבענים צמחיים זמינים יותר מאשר הארגמן האגדי של חופי הלוואנט. בעוד שהמחקר עודנו מתפלמס כאמור על האידיאולוגיה שברקע רקיחת דפי האינדיגו של הקוראן המפואר הלז, וההשערות כוללות בעלות אישית של הח'ליף הארון אל רשיד, סמליות נושאת אור אלוהי מבית המדרש הפאטימי, ואף סמליות גנוסטית כמעט של מאבק סמלי בין אור וחושך, נראה שבשלב זה עוד רב הנסתר על הגלוי בנוגע למהותו ומקורותיו של הקוראן הכחול.

וכך לסיכומו של ענין, ובעוד שאין ביכולתנו לאשר או להפריך קשר טכנולוגי והסטורי ישיר בין כרכי הארגמן הביזנטים, דפי הקוראן הכחול וסוטרות האינדיגו של מזרח אסיה, קשר שכזה בהחלט מתקבל על הדעת, בהתחשב בקשרים ההסטוריים, הגאוגרפיים והמסחריים בין האזורים השונים, וגם אם אין ביכולתנו להאחז בוודאות שאנו מתאווים לה כל כך, נתנחם אולי בכך שהקדושה, ותהיה מגולמת בחי, בצומח או בדומם, היא במהותה חסרת כל צבע, או לכל היותר, כחולה.