הדרך לשיגאטצה

לקראת הגעה לשיגאצה, מושבו המסורתי של הפאנצ'ן לאמה ירום הודם, יצא לי לרפרף מעט בכתיבתו של פרנסיס יאנגהזבנד, אולי המבקר המערבי המוקדם והמפורסם ביותר במקום (זולת מבקרים מוקדמים ומורשים יותר- רובם ישועים).

יאנגהזבנד כזכור, היה שחקן מובהק של המשחק הגדול בין הבריטים לרוסים על השליטה האמיתית והמודמיינת במרכז אסיה, אך גם אחד מן האחרונים שבהם, וזה דחף- והוביל את משלחת הדיפלומטיה (1904) שהפכה בטעות למסע עונשין כנגד צבאות הגנדן פוברנג של להסה, וזה הסתיים בטבח צ'ומיק שנקו, הבלתי מתוכנן. תוצאה מצערת לא רק של מפגש בין מקלעי מקסים דנדשים לחרבות, רובי בריח צור, ואנשי הרים שאינם מורגלים לברוח בריצה, אלא גם בין יקומים זרים בעליל.

יאנגהזבנד, כזכור תוצר ישיר של האתוס הבריטי באסיה, אך גם זה שמסמן במידה רבה את נסיגתו, חווה מאין תחושת "סאטורי" גולמית אך משמעותית למדי בעת שיבת המשלחת דרך מרגלות הר ג'ומולהרי, חוויה אותה תיאר בצבעיה העזים של אחדות קוסמית ואהבת הכל הנגזרת ממנה.

"עתה צמח בי משהו גדול לאין שיעור מעבר לשמחה פשוטה ורצון טוב. השמחה התעצמה לששון, הששון להתעלות שזרמה דרכי בעוצמה מוחצת. הייתי מחוץ לעצמי מרוב אושר שלא ניתן לבטא. לעולם לא אוכל עוד לחשוב רע. לעולם לא אוכל עוד לשאת איבה. האושר ילד אהבה."

בעוד שהחוויה המיסטית האמורה לא מפתיעה לאור הרקע התרבותי והפסיכולוגי ממנו נשאב יאנגהזבנד, מעמדו, זמנו ונסיונו בהחלט אפשרו לו להתמיר את החזון הסובייקטיבי לפיסת תצרף משלימה לכלל הדינמיקות העולמיות המאפיינות את מפנה המאה ה-19, ובראשן קווי השבר האתיים והדתיים שסדקו את העולם המערבי, מסנט פייטרסבורג ועד ברלין, ומלונדון לניו יורק, שבר שהתבטא לא רק בעליית התנועות הספיריטואליסטיות, בראשן התאוסופיה ותנועות קרובות לה, אלא גם בתופת המלחמה הגלובלית הראשונה.

דינמיקות אלה, בנוסף לתחושות האשמה המכבידות שליוו את יאנגהזבנד מאז משלחת 1904, נשתלבו כאמור יפה בתמות מוכרות לכל מי שבא במגע עם תנועות הרוח של העולם המערבי במהלכה של המאה ה-20 ולאחריה, ובה חוסר הירארכיה בין תרבויות ודתות, הנחת המוצא של אחדות רוחנית העוברת כחוט השני בין מסורות העולם, חלקן נסתרות תחת מבני הכח הגסים , וכן תחושת מיאוס כלפי עולמות המלחמה, הפוליטיקה והלאומיות בכללה.

תמות אלה התכתבו כמובן רק באופן שטחי וסלקטיבי עם דתות אסיה הממשיות, ועשו זאת דרך פריזמה אטומה לרוב של המסורת האונטולוגית המערבית, ובאופן מובלע- דרך אלה של אוטופיה וגאולה, בעודן מתעלמות פעמים רבות מן המסורות והריאליה הממשית של יחסי דת, פוליטיקה, קוסמולוגיה, חומר והאפשרות לפעולה אלימה במסורות הודו, טיבט וסין, מקומות בהם גם כך עולים ניואנסים דקים המקננים בנבכי אותה מטריה נוראת הוד של "תורת המזרח".

באם תורות מקורבות אלו, נאצלות ברוחן, אך חסרות תחימה אתית וקוסמולוגית במהותן, מהוות כנה נושנה לרוכב הרעיל והעכשווי מאוד של השיח הגלובלי, האנטי קולוניאלי והאנטי מלחמתי ומחוסר הניואנסים, שכל אחד ישפוט בעצמו. סר פרנסיס יאנגהזבנד, סייר, חייל, מרגל, משורר ואיש רוח מורכב הנטוע היטב במקומו וזמנו, בהחלט מהווה את אחת הדמויות הססגוניות של תקופתו, גם אם המראה הבוהקת התלויה על עץ הבודהי הטיבטי, נותרה בפניו, אטומה למדי.