נאות מדבר וגבולות התרבות

בעודנו משייטים לאורך ספר המדבר בקופסת מתכת ממוזגת היטב, קשה היה שלא לשים לב ליצורים אקלימיים שונים בתכלית, הערים הסיניות.

כפי שכבר למדנו, המבקר בערים הסיניות המודרניות, יפגוש לרוב תמנון אמורפי הגולש לכל עבר וככל שינתן ביד המקרה, המימון והריבון, בעוד היסטורית, ערים סיניות הוגדרו בידי החומות המקיפות אותן (שהרי המילה הסינית לעיר וחומה- זהה). כאן באיזורי הגבול החיצון יש לערים דבר מה נוסף המושך את תשומת הלב, והוא הדחף התרבותי המניע אותן, וזה נדמה כעתיק ביותר.

נוכחות בני האן לאורך הפרוזדור הצפוני היא בת 2000 שנים ויותר, וראשיתה במוצבי נח"ל נידחים לאורך נקודות משלט חשובות, בהן שולבו בוודאי חיי יום יום ודת, אישות ומסחר, בנוסף לגידולים החקלאיים ההכרחיים להקלה על מערך השינוע הקיסרי. מלבד החריגה הברורה של בני האן עצמם מאיזור מוצאם האקולוגי שבמישורים המרכזיים, נראה כי הגיעו עמם כמה מלווי דרך, ואלה מוכרים לנו בדמות עצמות חזיר ודג, וכן שאריות טפילי המעיים שמוצאם בנהרות ושדות המזרח.

בהמשך הדרך ובמעלה הזמן, התגברה הנוכחות הסינית באיזורים המערביים, תוך יצירת חברת תערובת, אך כזאת שהקו המנחה שבה היה הפנתאון הקאנוני הסיני של משי, מכחול וטקס ותוך הנאה מצבעי הרקע של תרבויות הגבול החיצון. כיום ערי המערב, מלבד הנעימות הרגועה שבהן עודן משדרות משהו מן העירוב הנושן, כאשר המודרניזציה הסינית המהירה נמהלת באופיים המיוחד של אנשי הגבולות, לא מעטים מהם בני האן היושבים במקומם מאות שנים ויותר.

וערי ההאן המדבריות הללו הן כיום כנווה מדבר פורח. נשענות על עצמתה הכלכלית והתכנונית של המדינה המודרנית, כפי שהן מגלמות את חיותה העתיקה של התרבות הסינית. במובן זה העיר הסינית, ללא קשר ישיר למיקומה האקולוגי מקיימת קידוד אסתטי חוזר וזה מנוסח בקווים מודרנים ומסורתיים כאחד. כך שדרות רחבות ומוסדות תרבות מודרניים מחייבים נמהלים בבתי ממכר תה, מסעדות, כתיבה קליגרפית מצטטת שירה, באנרים בצבעי אדום וזהב ורכבי חשמל המהדהדים שמות כג'ילי (מרבה מזל, משגשג) החומה הגדולה וצ'אנג אן.

ואז הגנים. הערים הסיניות כיום מלאות ירק שופע צל. ומעבר ליתרונות והשימושים המודרניים שבהם, אלה מבטאים חיבה סינית עתיקה להטמעת וניהול הטבעי בתחום מושב האדם. זכורה לי אי אז טיסה אל שדה התעופה המערבי ביותר בסין, אי שם בואכה הרי השמיים ומדבר טקלמקאן, כאשר העומדים בתור לצ'ק אין, רובם בני האן, נשאו עמם לא רק חבילות ודברי מאכל, אלא גם עציצי פיקוס, שרך או שניים, ואפילו, מלבין באור אחרון- סחלב עדין תפרחות.

לא יכולתי בזמנו, כמו גם היום, שלא להתרשם מהדחף הטבעי כל כך להפרחת השממה בדבר פרח, שרך ועציץ מעוטר,וכאשר אלה ושאר סממני התרבות בצורה, צבע ואות שחורה מדיו, מתלכדים לכדי מכלול החוויה הסינית, בריבוא צורותיה ושלוחותיה, בקרוב וברחוק, מעבר לים, ובספר המדבר.