קיטש מסעדות אסיאתי

ולמשהו אחר לגמרי. ז'יל סברייה הוא צלם צרפתי הממוקם בבייג'ינג, חלפתי דרך האתר שלו בעקבות סדרת תמונות שצילם בצפון מערב סין, ואלה מכונות "על הקאנג", בהתייחסן לאותה מיטה מוגבהת, עשויית לבנים ומוסקת, המאפשרת לאיכרי הצפון לעבור את החורף בחמימות ובכבוד. בעוד שאישית אני מחזיק ברגשות מעורבים כלפי סגנון הצילום המובע בסדרה (שסברייה כמובן לא אחראי לו), מה שמשך את עייני היו בעיקר עיטורי הקיר שבתמונות, בהם לוחות שנה, פוסטרים, רובם בהדפסה המונית, ססגונית ונוחה לכל כיס.

הסיבה שנדבקתי דווקא לעיטורי הקיר היא משום שבכל נסיעותי באסיה, תכננתי- אך לא ביצעתי מעולם, תיעוד של מה שניתן, ובדיעבד, לכנות כ"-קיטש מסעדות אסייאתי". זהו מונח מומצא כמובן אך כרגיל שימושי למדי, הבא לתאר את הפוסטרים הצעקניים לרוב המעטרים את המוסדות החיננים הללו. את הפוסטרים הללו, לרוב לא ממוסגרים ומוכתמי זמן, ניתן לפגוש עדיין לאורכה של היבשת, מבתי קומפוט ולאגמאן קירגיזים, דרך דאבות בהודו ונפאל ועד מסעדות מרק מהבילות בתאילנד ושאר ארצות דרום מזרח אסיה.

ובעוד שהפוסטרים הללו מציגים מנעד הזייתי-משהו של מפלים ועגורים, אריות וחופי ים עטורי קוקוס, ארמונות מוגזמים, רכבי פרארי וקערת ענבים, נראה היתה שיש פה בכל זאת שפה עקבית כלשהי, גם במסגרת הבלאגאן המאורגן, וכאמור- הקיטשי במונחי הטעם האולטרא מודרני והמתוחכם כביכול של זמננו.

היות ונסיונות שלי למצוא דוגמאות מצולמות במאגרי התמונות המקוונים, נשאו בתחילה כשלון חרוץ, בין השאר בשל שפע של ייצוגי AI עכשווים לחלוטין, שמחתי לגלות, ובאופן ממוזל, את צילומי האיכרים הסינים ולסרוק את צילומי הקיר בכדי להגיע לדוגמאות רלוונטיות שאני מקווה שיצליחו להעביר את כוונתי.

ומכאן למעט היסטוריה נחוצה. בעוד שזה לא נושא שאי פעם התכוונתי להכנס אליו ברצינות, העניין דורש בכל זאת הסבר מסויים ולא לחלוטין לא מעניין. ההשערה שלי, וכאמור מבלי שנכנסתי ממש לעובי הקורה, היא שז'אנר קיטש המסעדות האסייאתי נושא זנב היסטורי ארוך למדי, וזה מכוון לפולחנים הנהוגים במסגרת הדת העממית הסינית.

במסגרת זאת ייצוגים פולחניים, ובמיוחד כאלה המוקדשים לשרידות הבית, המשפחה והקהילה כולה נוצרו והתייצבו תוך תהליך ארוך שראשיתו בשושלת האן. במסגרת זאת, ייצוגים קוסמולוגיים והרואים, בין השאר כאלה המוקדשים לחיות טוטם, או כאלה בעלות משמעות מילולית-סמלית, טיגריסים, עגורים או עטלפים, וכן גיבורי עבר שעברו האלהה כגון גואן יו ובהמשך- יואה פיי, נוצקו במדיום עממי של הדפסי עץ, מגזרות נייר ופיסול תוך שימוש בצבעים בוהקים בעלי משמעות סימלית, ואלה הוצבו במקומות שונים בבית ומחוצה לו, הודבקו על מפתי וספי הבית לעת חג או נשרפו לטובת האבות במועדים מיוחדים לכך.

בהמשך תהליך הקידוד ארוך השנים, נוספו ליצוגים אלו סממנים שפעפעו מטה מתרבות עלית של המשכילים הקונפוציאנים, בהם חיבה יתרה לייצוגי נוף, הרים נישאים ומקווי מים שופעים וכן תמות שמקורן בדאואיזם ובבודהיזם הסיני. לרבות הימים הפכו ייצוגים אלו למייצגים ברורים של הדת העממית הסינית, והאופן בה שירתו פולחניה את צרכי העם הסיני על פלגיו הרבים, בבית ובניכר, ותוך קשר הדוק לרשתות סחר, גילדות אזוריות וזכרון הסטורי. התפוצצות האוכלוסין של שלהי שושלת צ'ינג, דחיקת אוכלוסיות בני האן, ובעיקר הוריאנטים הדרומיים שלהן אל מעבר לים תוך ביסוס קהילות סיניות משמעותיות בדרום מזרח אסיה הימית ומעבר לה- עד קצות מערב, אפשרו את תפוצת התרבות החומרית הסינית, בהן המסעדות ה"סיניות" (לרוב- ממוצא קנטונזי, פוג'ייני או שאר תפוצות הדרום), ברחבי העולם כולו.

תרבות הדת העממית הסינית, כזכור על הקבעון המובן שלה כלפי שגשוג, בריאות, בטחון והמשכיות המשפחה, המשיכה לפעפע הלאה ומעבר, כאשר הדפסי העץ מוחלפים בהדרגה במדיום הדפוס המודרני המוקדם, ולבסוף במדפסות הקנווס של המודרנה המאוחרת. הייצוגים הכלולים באומנות זאת, מאוחדים ומגוונים כאחד, אך כאמור כוללים עדיין מוטיבים של דמויות עגלגלות, צבעים בוהקים, סממנים מן החי והצומח, ותצורות נוף שמקורן בתרבות המשכילים הסיניים, המשיכו להווצר, להתערבב ולהתפשט בעקבות הקהילה הסינית בתפוצות, ה"חואה רן" על אלף גווניהם, ולקבל אולי דחף מסחרי נוסף, במסגרת הגלובליציה המאוחרת והקשר ההדוק שלה ביכולות הייצור הסיניות.

המוטיבים המסורתיים הסדורים עברו סוג של מחלוטיזציה בעשורים האחרונים תחת התפתחות טכנולוגיית העיצוב הגרפי ומכוני ההדפסה ההמונית ונפלטו משם בדמות פוסטרים שעשויים להתפס כצעקניים מעט, רנדומליים במידה רבה, ובהחלט עממיים, אך כאשר הסממנים שניתנו בהם משמרים, לפחות בעיני, משהו מן האלמנטים של הדת העממית הסינית, גם אם בצורה מפורקת למדי.

קיטש המסעדות האסייאתי, נדמה אז אקראי ומוזר מעט פחות משנדמה, וזה מצטרף לז'אנרים- האחים של לוחות שנה סינית, וכן לעיטורי החג הססגוניים שעודם נתלים ברחבי סין ובקרב התפוצות הסיניות ברחבי תבל. אצלי לפחות נותרה איזושהי הערכה מחודשת לז'אנר הזה, שייתכן ובעצמו עומד בפני מוטציה תרבותית וטכנולוגית נוספת, בעקבותיה הוא צפוי להשתנות הלאה, או אף להכחד כליל. ועל כך הוא ראוי ביותר, לתשומת הלב, ולו הרגעית.

** ואם מישהו ירד לסוף דעתי ומחזיק אי אלו תמונות או תיעוד של הפוסטרים הללו, רצוי עם כל השבאנג של אריות+מפל ענבים+עגור+ למבורגיני חונה בארמון על חוף ים בארץ הקוקוסים. יותר מאשמח לקבל עותק. ויבואו עליכם ריבוא הברכות.

.

יום משגשג.