בשבח האקראיות

לכל מקום אליו אנו מזדמנים, בוודאי כשאינו ה"בית" במובן המולד של המילה- ישנה איכות מסויימת, וזאת, חמקמקה או גלויה, הולכת ומתעצמת ככל שאנו חוזרים לאותו מקום ומפתחים כלפיו קשר אישי.

מעבר לכל סוגיות המטא המשמימות לעיתים של סין והעולם, או "סין" כמושג בר פירוק והרכבה, או אפילו כמקום המגורים העכשווי שלנו, סין נושאת בשבילי טעמי לוואי של מה שאפשר לכנות בשליפה גמורה, כ" חמימות אקראית". ובעוד שאני מודע בהחלט לרקע האתי, החברתי והסייגים הקשורים במושג המומצא הזה, יש לו די דוגמאות קונקרטיות בהן התנסיתי במהלך שנותי בסין.

דוגמא אחת קטנה לכך התרחשה ממש לאחרונה, כאשר במהלך ההדרכה בצפון סין הלכנו לראות מגדל איתות עתיק שניצב ממש ממול למלון, בעוד שמגדל האיתות היה מרשים ככל אותם שרידים מתפוררים למלחמות הגבול העתיקות, מה שצד את עיני היה בית ישן ועטור גינת ירק ממש מעבר לכביש. ניצב באופן כמעט מתריס אל מול כל הפיתוח העירוני הגועש שמאפיין עדיין את סין, בית החימר והעץ המוכר כל כך מכל המרחב המרכז אסייאתי הכיל את כל המצופה ממנו, בהם עץ מוריק ומצל, גדר מאולתרת, חצר פנימית מוקפת חומה, ובאופן קצת צפוי פחות, מכלאת יענים.

ובעוד שלא הייתי מופתע לחלוטין מנוכחותם של היענים בגבולות הגובי, שכן העוף האפריקאי (והלשעבר- מזרח תיכוני) צעד על אדמת סין מאז ימי שושלת טאנג העליזים לפחות, הרגשתי חובה לוונטינית לבקרם באופן אישי. היות ונראה כי איש לא היה בבית, חזרתי למחרת בכדי לגלות בחצר - ובאכזבה קלה, לא איזה תמהוני זועף למחצה, אלא אישה רגילה לחלוטין, יושבת על שרפרף ומתקנת את הגדר המאולתרת בענפי אשל מן העץ שבחצר.

לאחר מספר קריאות ברכה והסבר קצת צולע על מי אני ומה אני רוצה ממנה בשמונה בבוקר, קיבלתי אישור כניסה לחצר, שלאחריו קיבלתי שרפרף ומספר ענפי אשל כדמי אירוח. הגברת וואנג, כמתברר היא בעלת הבית, אך היא ובעלה עברו לדיור מודרני לא הרחק מכאן. את בית החומר שוכר מהם בחור מוסלמי- סיני, אך זה נסע לעיר הולדתו, כך שהגברת וואנג ובעלה מגיעים מדי פעם להשקות את גינת הדלועים והצ'ילי, להאכיל את חיות החצר, פרה, כמה עיזים, תרנגולות משי, וכמובן את עדת היענים הידועה. את היענים מסתבר מגדל השוכר למטרת הנאה בלבד, ואלה משום מה לא מפיקות ביצים, וגם אין כוונה לאכלן בסופו של דבר.

השיחה פנתה גם כמובן לדפוסים הרגילים של מכרים לרגע, מהיכן אתה, איפה זה בעצם, "מה אתה חושב על סין", וסטטוס משפחתי. כנהוג בעדות הסינים, הגברת וואנג התנצלה שאין לה מה להציע לי מלבד השרפרף האמור, שכן אינם גרים בבית עוד, אך חמימותה הישירה והכנה פיצתה על כך בעודנו ממשיכים לשבת ולתקן את חזית ענפי האשל, כשוזרי גדרות וותיקים מימים ימימה. לאחר מספר דקות הגיע גם מר וואנג, ותהיתי אם פניו הקפואות מבטאות קשיחות, חשש או שילוב של שניהם . ייתכן ונרגע כשקלט שאני מבין שפת בני אנוש ואף יותר כשקיבלתי מינוי מעת גברת וואנג כ"חבר זר" , ואז התפנה מר וואנג לחייך חיוך רחב, לרחוץ את ידיו ולהראות לי את מחסן הכלים ומכלאת התרנגולות.

אני מניח כי רוב בני האדם וברוב המקומות יפגינו את אותה מידת חום כלפי אורח מרחוק, אם כי בהחלט ישנם מקרים מיוחדים. הסינים מנסיוני, ובוודאי ברגע שנחצית חומת התקשורת, יצאו מגדרם לעזור, לסייע ולארח כמיטב יכולתם, זמנם ומרצם, גם כלפי זר, לא קרוא ומוזר, המתפרץ אל חצרם בשעת בוקר מוקדמת בכדי "לראות יענים". כך שלמעשה אותה "חמימות אקראית" מבחינתי לפחות, כוללת לא רק את החום המובנה מנסיוני בתרבות הסינית בצורתה הגולמית (שוב, עם סייגים היסטוריים מובנים), אלא גם את המרכיב הרנדומלי עצמו.

מרכיב זה מתבטא באפשרות לגלות כאן משהו חדש, לא אחת מוזר, מפתיע, ולא צפוי, ואת היכולת ללמוד כאן משהו חדש בכל יום, גם כשמדובר בטיפוח עופות יען, או שזירת גדרות. הגדרות תמיד יהיו שם כמובן, אך לעיתים נעים יותר לשזורן בצוותא תוך מודעות מלאה לקיומן, ואולי אין זאת משנה דבר כשנלווה להן, חיוך רחב.