טאי ג'י באיראן המונגולית

בא גואה וטאי ג'י. . יצוגים מתוך תרגומים מעובדים של ידע רפואי סיני למסגרת המדעית הפרסית. איראן האילח'אנית. . מאה -14. ספרית ההאגיה סופיה. סטמבול. .. הניפוץ המונגולי של גבולות התרבות המסורתיים בין מזרח למערב יצר חלון הזדמנויות חד פעמי למשכילי האזור. תקופת השלום היחסי, תמיכת בית צנגיז במסחר ובאומנויות ומערכת החליפין הרחבה שיצר הביאה למגעים חסרי תקדים בין מערכות ידע שונות ולעיתים מנוגדות.

רשיד א דין אל חמדני (1247–1318), רופא ואיש חצר ממוצא יהודי וללא עוררין אחד מאנשי הרוח החשובים בהסטוריה האיראנית, מייצג דוגמא מאלפת למשכיל פרסי בתקופת האמפריה המונגולית. רשיד א דין, הוכשר כאמור כאיש רפואה, אך שימש, כמקובל במעגלים אלו, גם כוזיר ויועץ לשניים מן האיל-ח'אנים המונגולים החשובים, ע'זאן ואולג'יתו. בהתאם למסורת ההשכלה של ימיו עסק גם רשיד א דין בתחומי ידע מגוונים ומלבד היותו פטרון לחיבור אינציקלופדי-היסטורי חסר תקדים לזמנו, היה מחברה של ספרות מגוונת בתחומי הרפואה, המדע, הדת והחקלאות. בין מקורות הידע הרבים שעמדו לשימושו ובהם עמיתים רבים שמקורם בקצוות העולם המונגולי בהם עשה שימוש לצרכיו, היו גם חיבורים סינים שהפכו תחת המסגרת האימפריאלית המונגולית לזמינים לראשונה למלומדים האיראנים.

כנגזרת של מכורתם שבגבולות העולם הסיני, המונגולים הכירו והעריכו רבות את המסורת הרפואית הסינית, בעת כיבוש איראן ובגדד, שרתו רופאים סינים את הולגו, מפקד צבא הכיבוש ולאחר ביסוס המדינה המונגולית באיראן שרתו גם את יורשיו כאשר הידע הרפואי שהביאו איתם מארץ מוצאם משך בוודאי את עינם של אנשי רפואה מקומית, בינהם כאמור גם רשיד אל דין.

"ספר האוצר האילח'אני אודות המדע והתכניקה הסינית", (תנשוק-נאמה י אלח'אן דאר פונון י עולום י חיתאי" להלן: "ספר האוצר"),הוא ככל הידוע לנו המונוגרף המערבי הראשון העוסק במסורת הרפואית הסינית. בהקדמתו לחיבור מציין רשיד א דין את תרגומי הרפואה היוונית לערבית כמודל המפורש עליו פרש את מלאכת התרגום מסינית, והצהיר שכשם שהתרגומים העבאסים הנגישו לעולם האסלאם את אוצר הידע היווני, כך בכוונתו להפוך את הידע הסיני לנגיש למשכילים המוסלמים בעזרת תרגומו לפרסית.

מלבד איורים אנטומיים מפורטים של אברי הגוף הפנימיים, תחום שנשא בעיתיות הלכתית בעולם האסלאם אך שוכלל בסין על גבן של גופות נידונים למוות, מציג "ספר האוצר" עיסוק מפורט בתורת הדופק הסינית. אבחון בעזרת דופק, הגם שאינו יחודי למסורת הרפואית הסינית, זכה להערכה רבה לא רק בקרב האצולה המונגולית אלא גם בקרב מבקרם מערביים, כולל כאלה מעולם האסלאם ואף מאירופה הנוצרית.

כאמור, העיסוק בדופק ככלי אבחון מרכזי לא היה זר לרופאי איראן, ואף אבן סינא ובני זמנו עסקו בו בהרחבה, אך נראה כי הנסיון הסיני המפותח בתחום והמוניטין המהולל שרכשו בו היה אחד מן הגורמים המדרבנים לשאילת ידע מן הרפואה הסינית. בהתאם לכך, נראה שאחד המקורות המרכזיים בהם עשו רשיד א דין ואנשיו לשם יצירת "ספר האוצר" הוא חיבור בשם בשם "סודות הדופק" (מיאו ג'ואה) של המלומד הסיני בן המאה ה-12, צוי ג'יאיאן, חיבור מוערך בתקופת שושלת יואן, ממנה שאבה הא'ילחאנות רבים ממקורות הידע המזרחי בו השתמשה.

ואם ישנו צורך לתחום ולסכם בהכללה גסה את ההפריה ההדדית שבין הרפואה הסינית למסורת הפרסית, נראה עם כך, שעל אף מגעים בין תרבותיים אפשריים בני מאות שנים, הן בערי המסחר של שושלות טאנג וסונג והן תחת המונגולים, נראה כי מגעים אלו, מרתקים ככל שיהיו, נותרו כאמור מוגבלים בטיבם לתחלופה הדדית של חומרי רפואה ומרשמים שונים בין שתי המסורות. בעוד שהבדלים אידיאולוגים, בהם הקושי הסיני לקבל אספקטים מסויימים בתורת המזגים הגלנית וקושי אסלאמי נגדי להכיל את הרעיונות הרפואיים הסינים על הקשריהם הקוסמולוגיים והדתיים, יצרו ככל הנראה חסמים תרבותיים ממשיים בפני האפשרות של בחינה כנה ומאפשרת של התאוריות הרפואיות - משני צידי המתרס.