דטקה- מלכת אלאיי

דטקה. . אין אנו יודעים לאשורו כיצד חש הברון מנרהיים, נשיא פינלנד העתידי וגיבור מלחמת החורף הפינית-סובייטית כאשר נכנס ליורטה המרווחת בבוקר אוגוסט בהיר, אך אנו יכולים לשער כי לפחות שמץ של יראה דבק בשרירי פניו עת התיישב על שירדאק הלבד הדחוס.

הישישה נשואת הכבוד, לבושת "חלאת" ארוג בקפידה ועטור אמרת פרווה לחששה אמרות אירוח קטועות בקירגיזית, בטרם עברו היא, מנהיים וסינולוג אגדי ונפוח בשם פול פליו לשיחה שאת פרטיה המשמימים למדי כנראה, לא נדע לעולם, אך שרשמיה הכללים נחרטו בזכרון דבריו של המצביא הדגול, ובעוד שתצלומיה של הקשישה המהודרת, תוצר נוסף של המפגש ההסטורי, הם מן היחידים המוכרים לנו כיום. קורמאנג'אן דטקה, מלכת אלאיי, אדונית הדרום, היתה אז בת כתשעים וחמישה אביבים, כאשר את רובם עברה במרעות הג'אילו המוריקים שבחיק הטיאן שאן ובעמקים המוגנים בואכה עמק פרגאנה הדשן שלמטה.

האומה הקריגיזית, יישות נוודית בעלת שורשים דרום סיבירים אשר הותכה, חושלה ועוצבה בפטיש העמים המונגולי טרם עקרה לביתה החדש והמוריק לאחר שעל פי המסופר איחרה לבחור לעצמה מעון וקיבלה את נחלתו של אלוהים עליי אדמות.

מנקדים באוהליהם את מדרונות הטיאן שאן ומתבלים את כלכלת המקנה בה אחזו בעירוב יפה של סחר, חקלאות ופשיטות חורף על שכניהם שבמעמקים, הקירגיזים שמרו על נאמנותם להרים ואלה בתורם היו להם לאי מבטחים בצור ונישא, עומד ויציב בים המישורים שראה מלחמה, עריפה, מצור והפיכה, לא פחות מאשר ראה את גבעולי הקמה מזהיבים בשדות.

המאה התשע-עשרה סחפה עמה זרמים זרים ומאיימים אל חופי הטיאן שאן, ממזרח, כס הדרקון המנצ'ורי קטף בזהירות איטית אך עיקשת את פרחי הטבח שערך במונגולים הקלמיקים, בעוד קשגר, נמל סחר קיריגיזי מסורתי, מתנודדת בין חילות המצב המנצ'ורים, שכירי חרב-טועני מלכות מן המערב ובין שחקנים אימפריאלים חדשים ובהירי עין מצפון ודרום כאחד.

כרוח זרה, החל הכיבוש הרוסי הזוחל של אסיה התיכונה למוטט את מגדל הקלפים המרכז אסיאתי וללכך את רגלי החצרות המקומיות עוד בטרם נשמע תוף יחיד בחיווה, טשקנט וקוקנד. קורמאנג'אן, ילידת 1811, בת לאוהלי המונגושים הדרומיים, זכתה לצאת לאוויר עולם שעמד לעבור ניפוץ סדרים מוחלט עוד בימי חייה, סופה שבה היתה עתידה לקחת תפקיד צנוע אך בהחלט ממתן בהשפעתו על נתיב עין הסערה.

בעלת אופי חזק מגיל צעיר, קורמאנג'אן נמלטה ממחנה בעלה הטרי אל יורטת הוריה, רק בשביל לגאול את כבודם השבור על ידי נישואין ללא פחות מאדון הקיריגיזים של אלאיי, אלימבק "דטקה" בעל תואר הכבוד הקוקנדי. עם חיסולו של בעלה בזעזועים הפוליטיים ששטפו את עמק פרגאנה בעקבות הכרסום הרוסי המתמיד בממלכות מרכז אסיה, ירשה קורמאנג'אן את רכושו, מעמדו ותוארו של בעלה הרצוח והגיחה מאלמוניותה היחסית כקורמאנג'אן דטקה, מנהיגה שבטית נדירה למדי במעמדה, אשר זכתה להכרה פוליטית לא רק מהחאנאת המתפוררת של קוקנד, אלא גם מן הצאר הרוסי עצמו.

על אף תפקיד צנוע יחסית בגאופוליטיקה האזורית של המאה ה-19, ייתכן ויחסיה של קורמאנג'אן עם הצארות המתרחבת וההסכמים שחתמה עמה הביאו לסיפוח שקט יחסית של שטחי הקרגיזים אל האימפריה הרוסית, ומנעו טבח ממוכן היטב כפי שארע לדודניהם התורכמנים בקרב גוק טפה. אם בהחלטתה היתה ראיית נולד נבונה, חריקת שיניים דוממת או שיקולים פוליטיים אחרים, קשה לומר, אך בחירתה לחבור לשחקן מקומי ברור ובלתי ניתן לעצירה, מראה לכל היותר ראייה נכוחה של כללי המשחק החדשים וחסרי התקדים שטרפו את מרכז אסיה באופן המשמעותי ביותר מאז הכיבוש המונגולי של המאה ה-13.

כריעת הברך הנבונה של קורמאנג'אן ואנשיה בפני אנשי הצאר אפשרה את המשך עיצוב האימפריה הרוסית במרכז אסיה והקשחת גבולותיה הדרום מזרחיים אל מול אלה של האימפריה הנחלשת של צ'ינג, אזור אשר חפף במדוייק את שטח מחייתם המסורתי של שטחי הקירגיזים, וקטע באופן אנוש את נתיבי הנדידה, המסחר והפשיטה של אנשיהם, כמו גם את יכולתם לנוע בחופשיות בין איי הטיאן שאן לים המישורים שלמטה. הכיבוש הרוסי והמנצ'ורי של מרכז אסיה הביא לשבירת הכח הנוודי ולירידתו הסופית מבמת ההסטוריה לאחר אלפיים שנים של שליטה במרחבי אסיה, בתהליך ששורשיו עמוקים ורחוקים בהרבה מאלה שטעמו את טעמו הסופי והמר.

מעבר לתפקידה הטרי כאם חצי רשמית של האומה הקירגיזית המתחדשת , והתפקיד הפוליטי הטהור בו משמשת דמותה באיחוד חלקי קירגיזסטאן השסועים, קורמאנג'אן דטקה, גם בצניעותו היחסית של תפקידה ההסטורי, היא דוגמא למנהיגה שבטית, נדירה בזמנה ואולי גם באיכותה, אשר עמדה בנקודת מפנה הסטורית ועל קצה תהום אפשרית מבחינת גורלם של בני עמה, ובנתה גשר צנוע עליו יוכלו הקירגיזים, על אנשיהם, עדריהם וטפם לעבור, למען יאריכו יום נוסף על מדרונות הטיאן שאן המוריקים.

אולי זה רק סמלי כי מותה של קורמאנג'אן דטקה בגיל גבורות גם סימל את חורבנה הקרב של החברה הקירגיזית הישנה, את יציאתה למלחמה חסרת סיכוי בכוחות הצארות המתפוררת, את זוועות ההמשך של הקולקטיבזציה והסטאליניזציה, ואת חבלי העצמאות של שנות התשעים שהדיהם וצלליהם עוד שורטים את שדות הקמה ופסגות ההרים הלבנים, ועל מעמד אחרון זה היא ראוייה לזיכרון. .