מחשבה סינית בעולם סדוק

אני לרוב נמנע מפוליטיקה כמו מאש, בטח בכתיבה. אין המשמע שאין לי דעות מנומקות על נושאים מסוימים, וכמובן שישנם נושאי יום־יום הקרובים ללבי.

מצד שני מוצא חן בעיני הרעיון שביצירת מרחב מקוון, שלפחות מנסה לצוף באיזשהו אל-זמן מדומיין ומעל לאבק היום־יום, ותוך התפלשות בנושאים שלפחות אני מוצא כמרתקים ומלאי צבע ועניין.

אני גם לא מאמין שמדובר פה בהתפנקות, אלא בבחירה שבעצמה היא מודעת — וזאת מעבר לכך שמבחינתי יש פה מקום מפגש, ולא מדומיין, בין קוראים בני רקעים דתיים ואידאולוגים שונים מאוד, ועל כולם תבוא הברכה.

אני כאמור חי בלב תרבות שבה הכל פוליטי עד כדי כך שדבר למעשה אינו פוליטי בה לבסוף. אני גם שוכן בתרבות של ניואנסים, מדרגים וזכרון היסטורי עמוק, כאשר כזר ומוזר אני נאלץ לקלף מעצמי הרגלים מייגעים, כמו גרביים ספוגות ששמת לב אליהן רק כשהוסרו, בו בעת שחפות הזרות האמורה מאפשרת לך את מרחב הזמן, הלמידה והטעות.

יש מקום גם לטענה כי המחשבה הסינית, ואולי הקוגניציה הסינית עצמה נוטה להדגשת הקשר ויחסיות, שינוי מתמיד כפונקציה נתונה, יכולת הכלת סתירות, ואולי אף נטיה לחלוקה מוחלשת לקטגוריות נוקשות. מדובר כמובן בהכללה רחבה ואין באמור תכונה מולדת אלא הרגלי קשב ועיבוד הנרכשים באמצעות התניה, חינוך רב דורי ומסורות חשיבה הרצות כקוד עתיק בחומרה למודת נסיון של מדינה נצחית.

העולם הסדוק לכאורה של 2026 אינו תקופת המדינות הלוחמות שהיוו את ערש המחשבה הסינית, אך במידה מסויימת, ולו אנלוגית, אינו שונה ממנה מהותית ולו בשל הגורם האנושי הנוכח תמיד, ואם זה המצב, מדוע לא יהיו קדמוני סין רלוונטיים גם כשאלה נענים

לצרכים שונים וברזולוציות שונות.

במובן זה מגע יומיומי עם מחשבת סין, אינו איזושהי פנטזיה אוריינטליסטית עטויית סאטן מבריק, אלא מגע מתמיד ומאתגר עם שאלות יסוד הנכונות לכל חברה.

קונג זי לימד כי שיפוט מתחיל בהבנת מערכת היחסים הריאלים שבין אדם לחברו ובמארגי ההירארכיה השולטים בהם, גם כאשר משמעות הדבר, בטח בקרב יורשיו, היתה כי הערגה למלך פילוסוף, בפנים הבית כמו גם במרחב הציבורי משמעה פתח, ואף גושפנקה מוסרית לעריצות, אך אלה גם אפשרו את שיקומה המהיר של מערכת מתפקדת מתוך מלחמת כל בכל, וללא בלבול מעוור המעפיל על צרכי השעה.

האן פיי וחבריו בזו אמנם ליומרות המוסריות של קונפוציוס ורעיו וגם חשבו שהשליט הראוי אינו בהכרח האדם הנבון בחדר ואף גרוע מזה, אלא זה אשר מסוגל לשים מגף על צוואר האוכלוסיה הבורה בעזרת שלוחים מיומנים (רק במקרה שוב— האן פיי וחבריו), ובוודאי לא לאפשר להמונים לברבר את עצמם למוות.

ואולי הרלוונטיים מכל —לטעמי לפחות ומסיבות ביוגרפיות לחלוטין, הם אנשי הדאו לסוגיהם, שהזהירו לא רק כי שומר נפשו ירחק מן הארמון, אלא גם כי לבל נגזור באופן שווה בין קווי המתאר הרעיוניים המובילים אותנו, לבין המציאות עצמה, ובהשאלה— כי מוח הקוף הרצחני שירשנו אינו יודע תמיד לאשורו מהו ירח ומהי בבואה קלושה במים עכורים, וכי היחסיות שבין ריבוא הדברים טובה בהרבה כבסיס להבנת המציאות, בטח יותר מאשר קטגוריות מהותניות ונוקשות, המונעות מן האדם ומן החברה בהכרח, לבצע בחירות מושכלות המקבילות איכשהו למושג המעורפל— חכמה.

ואולי המסר העיקרי שאני לפחות משתדל לאמץ, ושנדמה שגם נתמך במידה זו או אחרת על ידי אנשי הגות ומדע מן המערב הדקדנטי היא כי החוויה הפרושית יוצרת פתח, ולו אפשרי, לתפיסת מציאות סלחנית ואידיאלית— חסרת תפרים,ומתוך תשומת לב לכך כי האבחנות החותכות שבין דבר לדבר לא יוצרות אלא בקע מדמם, שממנו עשויים לבקוע מבלי משים, ריבוא השדים כולם.

במובן זה צמצום מביא לכדי הרחבה, ואלה בתורם מובילים להבנה גוברת כי ריכוז וצמצום הם בסיס האתיקה בכללה, וכבר דרשו קדמונים, לא משנה מאיזה מזרח, כי סייג לחכמה— שתיקה.