דרך הבשמים האחרת

דרך הבשמים האחרת.

"ויבאו מגושים מארץ מזרח..ויקריבו לו מנחה זהב ולבונה ומר".

דרך הבשמים מתייחסת לנתיבי הסחר בין קרן אפריקה, דרום חצי האי ערב ואגן הים התיכון, מערכת דרכים יבשתיות וימיות אשר התרכזו בסחר השרפים הארומטיים שמקורם במשפחת הבשמיים (Burseraceae), הידועים בהם הם המור והלבונה. סחר השרפים של מערב אסיה עתיק יומין כימי התרבות עצמה, היה קשור בעליתן של האימפריות הראשונות וביות הגמל הערבי, כאשר מטענים שבים וביבשה הזינו את מזבחות עמק הנילוס, מסופוטמיה, ובהמשך— בעולם ההלני, הפרסי והרומי.

הדרך המוכרת לנו כיום, כולל ערי המדבר של דרום ערב, חג'אז, אדום והנגב נמתחת לאורכם של כ־3,000 ק"מ, וזאת ללא התייחסות לנתיבי ההשלמה הימיים, זכתה לשיא תפוקתה בימי האימפריה הרומית, כאשר מטעני עתק של שרפים שולחו למרחקים לבעור ולבשם את מרכזו המובהק של אגן הים התיכון. אך היתה דרך בשמים נוספת, נשכחת מעט אך משמעותית לא פחות.

תרבות הלבונה הסינית מוכרת לנו מסביבות המאה השלישית לפחות, וייתכן מאוד כי סוד השימוש בשרפי ערב היגר לסין בעזרתם של אנשי דת, מסחר ורפואה שמוצאם באסיה המערבית. מהגרים אלו, נזירים בני כנסיית המזרח, אלקטים מניכאים ואולי אף מסיונרים בודהיסטים, ניקדו במוסדותיהם את כלל התוואי המוליך בין אסיה המרכזית לסין גופא, ואלה שילבו בקרבם את כלל הפונקציות המוזכרות לעיל.

האזכור המוקדם ביותר בכתובים הסיניים ללבונה מגיע כאמור מן המאה השלישית בו בהם מוזכר השרף כ"שון לו", הד אפשרי לשמו בסנסקריט (קונדורוקה, ופרסית: קונדור), ולשימוש מקומי בהודו, לרוב מן המין B. serrata. כנפוץ במסורת הספרותית הסינית, שמה של הלבונה מתחלף בתקופת שושלת טאנג לשמו הנוכחי "רו שיאנג" (乳香）— "קטורת חלבית", במונח שמשקף אולי את שמה הערבי— שמי של הלבונה, בה הוא היא מכונה, בקרבה לעברית, כ-"לובאן", ומתייחס בעיקר לשרף המופק מן המין B.sacra המופק בדרום ערב, ומינים קרובים מקרן אפריקה.

מנעד השמות המורכב של הלבונה בסין, משקף גם את רשת הדרכים ההיברידית דרכה הגיע השרף המיוחס לאדמת הממלכה המרכזית, כאשר בדומה לזאת של מערב אסיה ואגן הים התיכון, שלבה נתיבי ים ויבשה גם יחד, כתלות במשתני השחקנים, התנאים והדרך. נראה שלאורך רוב תקופת הסחר העקיף שבין סין וארצות הלבונה, שימשו הודו, סומטרה ומרכז אסיה כתחנות מעבר משמעותיות, ומהן זרמו כמויות גדולות של לבונה, וזאת דרך תיווך רומי, איראני והודי, אל נתיבי המסחר המדבריים ודרך נמלי הים. דינמיקה מורכבת זאת משתקפת ברשומות הסחר הסיניות, וכן בממצאים הארכאולוגיים מאתרי קבורה והריסות מנזרים מאזורי הים הדרומיים, כמו גם מלב הארץ ואזורי הספר המערבי.

בסין השתלבה יפה הלבונה (יחד עם המור) בתרבות הגוף והנפש, כאשר עשן הלבונה העשיר משמש באופן גובר בהלכות הדת וחיי החצר. בתקופת שושלת טאנג, כמויות גדולות של לבונה כבר משמשים לבישום בגדים, חללי ארמון ואף קירות ובטקסים בודהיסטים, דאואיסטים וכמובן באלה של "שלוש הדתות הפרסיות". הלבונה השתלבה בהמשך כחלק אינטרגרלי ברפואה הסינית, באופן המשקף את יפה את הידע המודרני בנוגע ליכולות נוגדות החמצון, הדלקת והפעילות הבקטריאלית המאפיינות את שרף הלבונה, הרווי בחומצה בוסוולית.

בעוד שקצרה היריעה מלתאר את נתיבי הסחר המדוייקים, ואת השינויים שחלו בהם לאורך התקופות השונות, ניתן להתמקד ולו כמקרה בחן, בנתיב היבשתי של שלהי תקופת שושלת טאנג ותקופת סונג. תקופה זאת מעניינת במיוחד שכן במהלכם ידעה אירואסיה לא מעט זעזועים פוליטיים וכלכליים, בהם מרד אן לושאן הנורא של צפון סין, המהפכה העבאסית ועלייתה של מרכז אסיה האסלאמית ונפילת החאנאת התורכי השני, בתופעה חוצת יבשת שייתכן והיתה קשורה בעצמה לדינמיקות הסחר ההולכות ומתעבות בליבה של אסיה.

השתרשות האסלאם באסיה המרכזית, הביאה אמנם לחילופין משמעותיים בהרכב האתני והדתי של האזור, ואף להחלפת מרכזי הסחר והאליטות הקשורות בהם באחרות. עם זאת, נראה כי הסחר הבין אזורי נותר בראש מעינייהן של רבות מן היישויות החדשות, ואלה מיהרו לבסס מחדש, וככל יכולתן, את יחסי הסחר עם מרכזי השושלת בסין.

כך לדוגמא, הקראחאנים, מן המדינות התורכיות הראשונות שדתן מוסלמית, עשו כמיטב יוכלתן להתקבל כשותפות סחר של חצרות סונג ואלה השותפות לה, ומשלחות המנחה הקראחאניות כללו לא רק סוסים, ירקן, אלמוגים וענבר, אלא גם כמויות עתק של לבונה, לעיתים כמדווח, עד כ6,000 ק"ג במשלחת אחת, כמות הדורשת אורחה בת עשרות גמלים, וזאת לשם נשיאת הלבונה בלבד. אורחות הלבונה הקראחניות לסין הן אולי המתועדות ביותר, אך אלה מצטרפות לתיעוד מזדמן של משלחות מוקדמות מהן, רובן כאמור, איראניות וקדם איסלאמיות אשר נשאו כמויות יפות של מור, לבונה, ושאר מוצרי חמדה המיוחדים למערב אסיה ואגן הים התיכון.

בעוד כי ההגיון מציע כי חלק הארי של סחר הלבונה היבשתי לסין החל את דרכו בנמלי המפרץ הפרסי, או אף בשווקי הודו המערבית, סקירת נתיבי הסחר של חצי האי ערב, מסופוטמיה ודרום איראן, מעלה אפשרות כי לפחות חלקה של הלבונה הגיע גם דרך נתיבים יבשתיים מוחלטים, וזאת כל הדרך מאזורי הגידול וההפקה של השרפים המיוחסים. אם נכון הדבר, דרך הבשמים הסינית משקפת את אחד מנתיבי הסחר הארוכים והמורכבים בהיסטוריה של העולם הישן, וזאת לאורכן של כ700 שנים לפחות。

סחר הלבונה, בים וביבשה, ודרך ארצות ערב ואיראן, התורכים וההודים, מהווה עם כן דוגמא מוקדמת לסחר אשר בשיאו הקיף אזורים אקולוגיים ותרבותיים מרובים ושונים בתכלית, ממדבריות אפריקה וערב, דרך חופי המונסון של הודו וסומטרה, ודרך רכסי ההרים הצחיחים של אסיה המרכזית ועד מישורי סין המרכזית. מערכת הסחר המורכבת בלבונה וחומרים נלווים הקיפה גם שחקנים שונים בני לשונות ודתות שונות, במנעד רחב של שיתוף פעולה, תחרות ותחלופה, המשלבים הגמוניה פוליטית, ידע גיאוגרפי ומסחר יצרי.

סחר השרפים הפאן-אסייאתי, שמן חסר תחליף לעיתים בגלגלי הפולחן,הדיפלומטיה והמסחר האירואסיאתי, מהווה עם כן מקרה בחן ליכולתו של תוצר פשוט ושולי לכאורה לחולל בכנפיו תנועות משמעותיות בקצות היבשת. "אימברגו הלבונה" הסיני שהוטל על אורחות הסחר התורכיות בראשית המאה ה־11 משקף אמנם פערים פוליטיים, כלכליים ואסטרטגים יחודיים לתקופתם, אך זה ייתכן ומהדהד תמות מוכרות ורלוונטיות לחלוטין —גם לימינו אנו.

המשכיות השימוש בלבונה ערבית במסורות הדת והרפואה הסינית והטיבטית עד ימינו אנו, מהווה הבהוב רחוק וכסוי עשן לעולם רחוק שאיננו, אך כזה שניחוחו העדין עודנו משייט, ועובר כצל חולף— לאורכה של אסיה