התנצחות הקפה והתה בשערי שמיים

מנאזרה (مناظره) הוא ז'אנר ידוע מן הספרות האסלאמית ובמרכזו פולמוס בין צדדים וכחנים. בעוד שמוצא הסוגה עתיק למדי, ואולי אף מסופוטמי, זה זכה לפיתוח משמעותי בעולם האיראני ובמיוחד בעולם האסלאמי המזרחי.

כנהוג בז'אנר, שני אלמנטים דוממים, אלגורים או מופשטים לרוב (פירות למיניהם, סוס מול גמל, יין וחשיש, שפות וניצים אחרים) מתנגשים בוויכוח בעל כללים מוסכמים, כאשר מטרת הדיון הפומבי היא העלאתם של טיעונים מוסריים, דידקטיים או פילוסופיים שונים. הסוגה מוכרת מן הפרסית ומלשון התורכים לסוגיה, כאשר דוגמאות יפות לכך מוכרות על רקע המלחמה העות'מנו-צפווית, מן החצר התימורית ומנאות המדבר של אגן טארים.

היות שאני חי בכפר ונאלץ לכל היותר להכריע בין חולדה לתרנגולת ומשתדל בלאו הכי להימנע מפולמוס מיותר, אתיקת היום הבוערת ביותר היא כמובן זו הבוחרת בין תה וקפה.

והיות ושני משקאות אצילים אלו משקפים לכאורה מתח מסוים בין מסורות רוחניות שונות, וספציפית בין המונותאיזם המערבי למסורת הדהרמה המזרחית, שווה אולי להפגיש אותם דרך עדשת אותה סוגה עתיקה, ומי ייתן ונזכה למידת החסד, והבינה והחכמה והצדק הטמונים בכל כוס וכוס.

התנצחות הקפה והתה בשערי שמיים.

קפה פותח.

מעבר לים ומדבר עליתי, אל הקריה הקדושה, פולי נסדקו, בשממה בלי פשרה.

אתה, בן עלווה, רך ותמים

נבואה לא תדע, או סיגוף צדיקים

תה משיב

מערפל הגחתי, שם דברים נשזרים,

להעניק בהירות, בליל שימורים.

במשעול תכשל, כי תחסר הקשבה.

מה טעם סיגוף, אם חסר בו חמלה.

קפה ממשיך

נצרפתי באש, נשרפתי בחום

את הנפס המכביד, שחקתי עד תום

בא בתפזורת, מאובק, חלוש ומבולבל,

בבאר הטעיה, טעמך מדולל.

תה מטעים

בשריפה אין חכמה, ועל מה כה תזעק.

עליי מושלמים,

יקום כרשת חובקים

באין מראה אפילה, היכן ישכון האבק?

קפה מתגאה

בת ריח קלה, רעלה מסירה,

קריאת שחר משיבה, כל לב מטעיה

כחותם אחרון, טעמי אמנם מר

גביע ג'משיד, מוזג נסך נסתר

תה ממשיך

שחור כליל— צל מארה מרדים.

ניחוחך כה שמימי — יקיף ששת חושים,

טעמך— אדמה מכבידה, ארצי ומרנין,

אך טעם לוואי, הבל פה כה מצחין.

וטעמי, טוב בראשית, ומאמצע עד תום.

כמשל מעודן, מסיר כל מחסום.

קפה מכריז

השפעתי מיידית, דרוך לפעולה.

אני השוק והעיר, מקצב מלאכה,

קריאתו של השחר, לקראת סוף ותכלית.

שתיקתך עקרה — עולם נברא במילה,

, פרוש נטול זרע, עלה קרח, נידף בכפירה!

תה משיב

כשלוטוס עולה, היכן הזמנים?

אלף גווני, כאשליה נמוגים.

במשקע מלא בוץ, בכוס מלאה,

לא תדע לעולם — אמצעים מיומנים

קפה אומר

אני נתיב הייחוד, באלף שמות

עצמת השיקוי בוקעת קליפות

הלילה אפל, בו גיצי ניצוצות.

אתה, תמצית אלילים חלושה, שובה תינוקות.

תה עונה

נוזל כה עכור, ריקות לא תבין.

צלילות חסרת אור, חכמה וחמלה— אלף קבין.

בוא התמוסס במים צלולים, בין ריקות לצורה, העלם בלי מילים.

לבסוף, דרש המספר:

האמת עליונה — ובטעם יחיד,

בין השחור ללבן — אלף גוונים,

אין עיקר בארומה, החשוב — קפאין.

דרך האמצע, נכונה לפשרה,

קפה על הבוקר — מעורר כל תנומה.

ותה אז יזרום— עד שקיעת החמה.

כשקנקן ריק עומד, יכיל את כולם.

שלום אז יכון, על מי מנוחות,

בריבוא עולמות, נשמה מתעלה.