זרות וזעפרן

זרות וזעפרן

יש משהו חמקמק בזהות, בטח כשהיא מאותגרת כאן באופן כה תדיר, וכאשר הקו האדום הדק שבין האני, לאתה ובטח בינך לבין הקבוצה המוזרה המכונה "הם", מתאבך בעצמו בהתאם לזמן המקום והמקרה.

הזעפרן בסין מהווה חלק בלתי נפרד מתנועת הדחף ההודו —איראנית שהביאה למישורים המרכזיים לא רק את הבודהיזם והכיסא, אלא גם שורת מרכיבי מזון מעוררי חושים.

ככזה, הזעפרן מופיע מוקדם למדי בכתבים הסינים, בעיקר ברשומות דיפלומטיות, ספרי רפואה וספרות טקסית, למשל במסגרת סוטרת האור הזהוב, ולצד כשלושים חומרים ארומטיים נוספים. כתבלין לעומת זאת הזעפרן לא זכה להתייחסות רבה עד התקופה המונגולית, וגם לאחריה השימוש בו חזר ונדחק לארון התרופות הסיני, שם הוא מצוי עד היום.

ובכל זאת, אם תלך לכל בית מרפא סיני או אחת החנויות המוכרת תה, חומרי ריח ושאר אקזוטיקות, ותתעניין במוצא הזעפרן שבבועות הזכוכית היפות, ההסבר התדיר מצד בעלי הבית יהיה כי מקורו בטיבט. וגם אם הנחת המוצא נדמית כטבעית לאור שמו המודרני של הזעפרן (藏红花 ‘’ פרח טיבטי אדום") המשמר אולי גם נתיב סחר עתיק, קשה להאמין כי בעלי המקום בורים לחלוטין לגבי מקור האריזות החתומות היטב, רבות מהן מעוטרות באותיות פרסיות מפותלות*.

וניתן לחשוב כי מדובר פה בעיוורון תרבותי מרצון, וכמו התמרים הסוב-טרופיים שמגיעים תמיד (וכביכול) ממחוז שינג'יאנג הצפוני — לא מסמנים בהכרח צומת סחר מוסכמת בדומה לפלדת "דמשק", או שטיחי בוכרא, אלא אולי נטיה לראות בדבר מה כבעל ערך סגולי, רק אם זה מגיע מתוך חומות הגן הסיני או לכל היותר מסף שעריו.

ואני חושב על המורה היקרה לפרסית, בעצמה גולה וותיקה פה, וזאת בכוחו של גורל מורכב העשוי חוטים חוטים, נפרמים— נוצרים לכדי אותה פקעת שני סבוכה, המרכיבה את חייו של אדם.

ולעיתים כה רבות, דווקא גישוש זהיר מעבר למדבר הזרות, מגביר אותה דווקא בעודך משתדל מבעוד מעודך למוססה כליל, וכאשר שימוש מגושם במילים, או גרוע מכך, שימוש במילת פשרה בהעדר יכולת דיוק עם אוצר מילים קיים, נתקל שוב ושוב באותה חומה שקופה, אך בצורה כשריון.

ואולי עדיפה כבר אותה שתיקה, לא כנושאת איזושהי יומרה לחכמה נסתרת, אלא כמקום היחיד שבו הנחות מוצא חדלות מלהתגשם, או לפחות נותרות קבורות בחשכת הגרון.

ואולי עוד מאמץ קל והתמדה, ועוד מילה או שתיים יכו אז שורש באדמת הזכרון והלאה במורד הלשון, להרוות ולשטוף את תהום האחרות במים חיים.

ואולי עוד מעט חסד וזמן, עוגיות כרכום וקומקום של תה, כמעט כמו בביתו הרחוק, של מישהו אחר.

פרחים אז בוודאי יעלו גם, בקצות המדבר