היכלה של עצלות

החזרה המבורכת ליוננאן לאחר חודש ויותר באבק הדרכים, ועוד כמעט בזמן לעונת הגשמים, מרגישה כמו הדבר הנכון בזמן הנכון, וביותר ממובן אחד.

מעבר לקלישאות העוסקות באי עשיה, רק לאחרונה אני מבין טוב יותר את טענתו של מורי הראשון ע', כי עצלות דורשת מאמץ, במובן כי הקיום, בטח זה הבוגר, אינו אלא סדרה אינסופית של מנהלות וכי הדרך המיטבית בה אמור לפעול אדם חפץ חיים היא לכל היותר, יעילות רגועה.

לסינים כנרמז, היה בוודאי מה לומר על העניין, ולמרות שטון דידקטי ומחייב עשיה בהחלט מוטמע בגוף כל אדם כאן מרגע היוולדו, דרגת החופש הכרוכה בבטלה אידיאולוגית עודנה זמינה לכל אדם, כל עוד השלים את חובותיו.

ואולי לא מפתיע כי דאלי מהווה סמן לאותו מתח עתיק שבין בטלה לשירות, כאשר זאת מהווה בירה לא רשמית לתרבות ה"טאנג פינג", אותה תופעת נגד לא רשמית, אליה נפלטים צעירי המזרח התעשייתי ובחפשם דרגת חופש משוללת לחץ, מחוייבות וגיוס אל כוחות הייצור. ויש פה כמובן אחרים, מסורתיים יותר, כולל אנשי עסקים, רופאים ושאר "מוצלחים" ואלה נענים אולי למודל המסורתי יותר של פרישה חובבנית לכפר לחודש או שנה וזאת על מנת לעסוק בשתית תה בחברת ידידים, טיפוח חצילים או רביצה תכליתית בשמש של יוננאן.

כברברי מוזר אני כמובן נהנה מחפות הזרות, אבל בהחלט משתדל להיות צופה נפקד בכל אשר מסביב, וכאשר המאמץ המרוכז הכרוך בהדרכות ברחבי סין מאפשר לי בהחלט לדמיין כי אני לוקח חלק באותה סוגה מסורתית, וכאשר ימי היאנג המתישים מאפשרים לי לפרוש לעת גשמים לפינה קרירה וסבילה יותר, ולעבד את כל הדורש עיבוד, תחת גשם וענן ובחברת קומקום תה נצחי.

ולקראת בטלה, נוכל אולי לקבל חיזוק אידיאולוגי מעת קדמונים, אשר באורם העמום, בכל זאת התוו איזושהי דרך.

עצל אני מכדי לקרוא בכרכים, שהרי הדרך אינה לכודה בעורם של ספרים.

יש לי שירה, אך עצל אני מלשורר,

בשעת שתיקה, חולפות המילים לצד האחר

יש ברשותי כלי מיתר, לא אצלח לפריטה

כאשר הנעימה גם כך מתה — על מיתר היוולדה.

יש לי כלי שח, אך עצל אני מלשחק,

כי מעבר ללוח עטור שחור ולבן— מלחמות ככללן אין פנאי לנהל.

עצל אני מלבהות בהרים ובנהרות,

כי בתוך לבי שוכן לבטח, ציור שלם.

עצל אני לעמוד מול סהר וכוכב,

כי בתוכי, אי בני אלמוות ניצב.

עצל אני להתעסק בענייני העולם,

.כי בתוכי,בקתה ושדה, קיימים כבר כולם.

אורנים יבשו, סלעים ידעכו

ואני אשאר, במקור, בככות.

האם לא יאה לקרוא לכל זאת,

היכלה של עצלות?

מעובד בעצלנות מתוך שיר של באי יוצ'אן (1194 —?)