זפקת על דרכי אסיה הפנימית

קראתי בזמנו על צריכת פירות ים מיובשים בקרב האליטה התורכית של מערב אימפריית צ׳ינג, במעין היפוך יוצרות של מות מלחים בלב ים.

הסחר ארוך־הטווח היה מן הסתם שולי מאוד בהשוואה לתה, ריבס וכותנה, אבל תהיתי לאחרונה אם היה קשור איכשהו לזפקת הנפוצה במרחבי אסיה הפנימית.

הקשר בין מחסור ביוד למחלת הזפקת התגלה מאוחר, אם כי הסברים אינטואיטיביים הקושרים מגורים בהרים ובעמקים רחוקים להתנפחות כרונית של בלוטת התריס מוכרים במסורת העממית היפנית, וכן ברפואה הסינית, שבה נראה כי אצות שימשו סם שכנגד לערפילי הר מרעילים.

כך או כך, זפקת הייתה, כמדומה, מחזה נפוץ ברחבי אסיה הפנימית. עדויות מוקדמות לה עולות אצל המחבר התורכי הנודע אל־קשגרי בן המאה ה־11, שם אולי מופיעה התחלואה בשם ״בוקוק״ ומצוינת כנפוצה ביותר בעמק פרגאנה. תיעוד הזפקת האנדמית למרכז אסיה חוזר גם אצל מרקו פולו, שקשר את תפוצתה בשתיית מים מקולקלים — תמה החוזרת גם בדברי רבים מן ההרפתקנים האירופים שחלפו באזור במאה ה־19 ואחריה.

המים האמורים לא היו בהכרח ״מקולקלים״, אך צריכת מי הפשרת קרחונים, בתוספת העובדה כי מלח ההרים הנפוץ באזור היה חסר ברובו ביוד, הביאה לכך שתזונת המקום אכן חסרה ביסוד הקורט החיוני. תנאים אלה הפכו את הזפקת לסימן היכר פנים־אסייתי בן מאות שנים ויותר.

בצדה האחר של הרמה הטיבטית, חלקים נרחבים של נפאל נודעו כ״חגורת הזפקת״, עם שיעורי תחלואה של למעלה מ־50% בחלק מן האזורים, עד לזמנים עכשוויים למדי. מדווח כי החולי, שהיה נפוץ יותר בקרב נשים, נחשב לעיתים לסממן יופי — אולי כי עושים מה שאפשר עם מה שיש. זפקת הייתה נפוצה ביותר גם ביוננאן שבהמשך הדרך, עד הדורות האחרונים ממש.

הקשר בין מחסור ביוד לשיבוש הורמונלי התגלה בראשית המאה ה־20, ובמקביל פחות או יותר לאיתור הגורמים לדבר בובוני, למלריה ולשוד חמוש בדרכים. כל אלה עשויים להזכיר למשוטט המודרני, במישור הממשות ובכוח הכורסה כאחד, כי לצד הנוסטלגיה, כוחה של המדינה המודרנית ומוסדותיה העריצים מאפשר שיפור משמעותי בתנאי החיים; הפסטורליה האקזוטית של פעם לא תמיד נבלעת היטב במורד הגרון.