הדרום הלח — ג'אנג, גוף ומרחב בדרום סין

נתקלתי לאחרונה בשיחת רחוב העוסקת במיחושי הגוף מהם סבלה תיירת מקרית מהצפון, כאשר חברתה לשיח, טענה בבטחון כי "הסביבה היוננאנית" שונה בהחלט. בעוד כי אין טעות בדבר, בטח לאלה המגיעים מצפון מזרח סין (או לצורך הענין- מן המזרח התיכון), אך המשפט האגבי נדמה כי חושף יותר משהתכוון במקור.

במשך לא מעט מדברי ימי סין, נחשב “הדרום” לא רק ככיוון גיאוגרפי נייטרלי וזה נשא טעמי לוואי ברורים של גבול אקולוגי, רפואי ומטפיזי כאחד.

בעוד כי מוקדי הכוח המוקדמים של סין התפתחו כזכור במישורי הנהר הצהוב, הדרום נתפס כעולם שונה בתכלית, לח, הררי, מיוער וצפוף נהרות- זה נתפס פעמים רבות כניגודו של אותו מרכז כח ממש. עם התפתחות הקוסמולוגיה הסינית והמסורות הקשורות בה, התפתחה גם תפיסה לפיה אזורים אקולוגיים שונים יוצרים גם בני אנוש ואורחות חיים שונות בתכלית.

מן התקופה הקיסרית המוקדמת הלך והתגבש דמיון גיאוגרפי אשר קיים הבחנה מהותית בין צפון לדרום לא רק במונחים של אקלים אלא גם במונחים של תרבות, מוסר ופוליטיקה, כאשר הצפון סימל במידה מסוימת יובש, יציבות וסדר פוליטי בעוד הדרום מסמל חום, לחות, תנועה בלתי נשלטת ושינוי חסר עכבות.

כבר בתקופת האן נתפסו אזורי הדרום כגבול אקולוגי ואתני המאוכלס בעמי ה"מאן" וה"יואה" השונים, כאשר צרכי המדינה חייבו אמצעי שליטה שונים בפריפריה הסינית המתרחבת תמיד, וזאת באמצעות מושבות צבאיות, הגירה מאורגנת או שלטון עקיף.

ביטוי מקובל לתפיסה זו היה מושג ה 瘴 (ג’אנג), מונח עתיק הניתן להקבלה כמיאזמה או אדים רעילים, וזה סיפק הסבר סביר להשפעת המרחב הגאוגרפי על גוף הקיסרות, ובפועל, גם מענה לפערי תחבורה, ניהול אוכלוסיות ומידע בקרב אוכלוסיות ברות הכנעה.

מבחינה פרקטית, אזורי דרום היאנג-זי, בהם לינגנאן ויוננאן נחשבו למקומות בהם חום תדיר, לחות, יערות ומים עומדים חוללו תנאים פתוגניים ייחודיים, כאשר בתקופת טאנג הפכה תפיסה זו לחלק מרכזי מתודעת הספר הדרומי, וכאשר פקידים גולים ושאר אנשי מכחול תיארו את ארצות הדרום כמרחב שורץ ערפילים, קדחות וצמחייה זרה, ובו הסביבה עצמה מציבה איום קיומי על האדם והסדר הנכון הדרוש לקיומו.

גלות לדרום הרחוק נתפסה אז לא רק כהרחקה מן המרכז התרבותי הסיני אלא כחשיפה מסוכנת לכוחות מאיימים של ממש וכאשר יוננאן שמשה אולי כביטוי קיצוני למדי של תפיסה זו.

במשך מאות שנים נתפסו חלקים נרחבים ממנה כאזורי מחלות טרופיות כקדחת ומלריה (כולם נכנסו באופן נוח כלשהו תחת מושג ה"ג'אנג") וכאשר אתגרי המנהל וההתיישבות הכרוכים בהלכות הדרום, מאלצים את גופי הקיסרות להסתמך על שלטון עקיף בידי תקיפים מקומיים, וכאשר אותה גאוגרפיה גורלית הפכה לגורם מעצב של גבולות הכוח הקיסרי עצמו.

דווקא בשל חריגותו הפך הדרום החם לכר פורה ומאתגר אינטלקטואלית, כאשר במהלך התקופה הקיסרית המאוחרת, החלו מלומדים לטעון כי המודלים הרפואיים הקלאסיים שמקורם בצפון מוגבלים במתן מענה לצרכי הגוף בחשיפתו לדרום. כך, מחלות אשר יוחסו בעבר לפגיעת קור הוסברו כעת באמצעות תנאי המקום, חריגות צ’י אנדמיות וזיהום פתוגני (גם אם באופן מובן לא התפתחה תפיסה של אלה כאורגניזמים) וכן תהליכי הדבקה, באופן שמקביל באופן זה או אחר למהלכם המדעי של מחלות טרופיות.

למרות צילו המאיים של אקלים הג'אנג ומחלות הספר שחולל, הדרום הפך בהדרגה למנוע הכלכלי, התרבותי והאינטלקטואלי של סין, כאשר סביב ימי סונג נדד מרכז הכובד הכלכלי דרומה, בעוד אזורי דרום הנהר, פוג’יין וגואנגדונג, הפכו בהדרגה למוקדי סחר, דפוס, ייצור המוני וחדשנות, אשר שבו והקרינו את השפעתם צפונה אל עבר מרכזי התרבות העתיקים ביותר בסין.

בתוך כך, אותו מרחב עתיק והרה סכנה, זרות ומחלות הפך לימים מקור לחידוש, איתנות כלכלית ואף סמכות אינטלקטואלית. במובן זה הדרום היווה ספר מתרחב של אימפריה אמורפית בעודו משמש כוח מעצב ומשענת כלכלית מייצבת, וחסרת תחליף למעשה, למרכזי השושלת הצפוניים.

במידה ציורית ניתן לטעון אז כי הדרום הלח הפך לימים מגלולת רעל קשה לבליעה, לסם חיים חסר תחליף, ומקום בו ירק ומים, ערפילים וענן מרווים את המרכז הקיסרי הקשוח, לכדי גוף בר חיים.