נהרות ואגמים

לאחרונה מאתגר מעט יותר לצאת לדרכים, וגם ההתרגשות לקראת הדרכת קבוצה חדשה מחווירה פתאום לנוכח הזרות הרובצת מעבר למפתן. ואולי דווקא כאן אוכל פתאום להבין, ולו במשהו, את מובנו העמוק של הבית הסיני, וזאת אל מול ערפל הדרכים הנמתחות ממנו אל מחוזות זרים, המשתרעים בין אופק לאופק ומעבר להרים, נהרות ואגמים.

ואותו עולם של ״נהרות ואגמים״ (ג׳יאנג חו 江湖) מסמל זה דורות מרחב בעל פוטנציאל כפול, שבו המרחק מכובד ידה של המדינה, המשפחה והקוד החברתי נמזג באזור צללים, שבו החירות עצמה נושאת חרב פיפיות חדה.

זהו כמובן המרחב שבו מוצאים עצמם כל אותם פרושים נידפים, עולי סנדל ואנשי להב מלוטשי מוסר מספרות הוו־שיה, המאגדת יחדיו הרפתקה גברית, רדיפת צדק וחירות אישית; אך בפועל — ולרוב — גם שלל נוטשי בית, מחפשי הון, מוכי גורל או שודדי דרך של ממש.

וסין של היום גדולה כשהייתה. האם קפיצת הדרך באבחת מונית, מטוס או רכבת מהירה מקהה את הזרות, או מאיצה את מהלכה? האם גלות מגבולותיה הצרים והתכופות־אלימים של המכורה המזרח־תיכונית אינה נושאת עמה את אותה חרב פיפיות עתיקה?

והרי בדמיון הסיני, הדרך הנמתחת הרחק מהבית מהווה, במובנים רבים, מקור לחרדה לא מועטה, כאשר הניתוק מרשתות ההגנה החומריות והרגשיות של המכורה מומר בהבטחה הבוגדנית לחישול פנימי, להצלחה אישית ולנטיעת רגל יציבה בעולם כאוטי ועוין. כמרחב מטפורי או רגשי, מהווה עולם הג׳יאנג חו את אותה חברה מקבילה, בלתי־פורמלית ושיתופית, המורכבת מאנשי שוליים ואורחים לרגע, בעודה מתקיימת מחוץ למגבלות המדינה וחוקי השבט, ותחת מערכת קוד חלופית של כבוד אישי ואיכות פנימית.

עולם הג׳יאנג חו נוצר כמובן תוך התכתבות מתמדת בין הספרות למציאות הממשית, וקשה לומר שאין בו הד מורגש לתמות אודיסאיות ופסיכולוגיות מוכרות לעייפה, כאשר השלמתו של מעגל כרוכה בצריפה מכאיבה במבחני הזרות והשכחה. להבדיל, הוא אינו טומן בחובו שיבה הכרחית אל מישורי הבית הפוריים שהפכו לאפר זיכרון, ובכך שואב לא פחות מן התמות הבודהיסטיות הישנות של נטישה ללא חזור וחצייה נחושה של עולם האבק.

וייתכן שהעולם כולו נושא כיום את טעמי הלוואי של הזרות האינסופית בעולמות ארעיים, כאשר גלובליזציה מעורערת, פירוק חומות הכפר בידי כוחות ביזור מערערי אמת ועלייתה של חברת אמון נמוך, דיגיטלית ושורצת כתות סתרים, מאלצים כל אחד מאיתנו לפסוע במידה מסוימת בעולמות כלכליים ורגשיים ארעיים וחסרי שורשים. חופשיים אמנם מכבלי העבר — אך הלאה נסחפים בבדידותם האינסופית של נהרות ואגמים.