לידאי פאבאו: זיכרון, שושלת ודת חיה

כאשר שימהא בהיקסו העביר את הדהרמה..ויצא" לקשמיר, המלך...לא תמך בבודהא-דהרמה ואף השמיד סטופות ומנזרים, שחט יצורים חשים והעניק כבוד לשני הכופרים, מומאני (מאני —מייסד המניכאיות), ומישיהא "(משיח, ישוע הנוצרי).

הקטע האמור קפץ באופן טבעי מתוך תרגום של ה"לידאי פאבאו" מן המאה השמינית.

הלידאי פאבאו מהווה תיעוד אותנטי להעברתה הישירה של הדהרמה ההודית דרך שלשלת מורים הנמתחת משקאימוני בודהא, דרך בודהידהרמה, ועד לשושלת הצ'אן (זן) של מסורת הבאו טאנג של סצ'ואן.

הלידאי פאבאו הוא גם טקסט כיתתי המשמש ככתב אישור והגנה למעמדה וצדקתה של מסורת הבאו טאנג אל מול קבוצות יריבות, בודהיסטיות ואחרות אשר נקדו את שמי שושלת טאנג ככוכבים בשמי הלילה.

מעבר לקסם הגלום בטקסט נכחד של אסכולה נשכחת ששב והתגלה בתחילת המאה ה20 במערה נסתרת בשולי הגובי, חשיבותו של ה"פאבאו" נובעת מכך שהוא מהווה גם מעין קפסולת זמן בודהיסטית טרם התגבשות האורתודוקסיה הצ'אנית המוכרת בסביבות שנת אלף למנינם, ותקופת שושלת סונג.

בתקופה האמורה, במעין כור מצרף עוברי של מסורות הצ׳אן, התקיים מרחב עשיר וייצרי של אסכולות יריבות, תפיסות מתחרות של הפנומנולוגיה של ההתעוררות, וטענות יריבות בדבר אותו הליך מסירה אותנטי, ובאופן פרדוקסלי, אנטי טקסטואלי, של הדהרמה הבודהיסטית.

אסכולת באוטאנג ומנהיגה וו ג'ו מייצגים גם את אחת מתובנות התרגול הרדיקליות ביותר שנתפתחו במסגרת הצ׳אן המוקדם, ותוך הדגשת חוסר הצמדות מוחלטת כמעט לכל שיטה, טקסט, פולחן או תרגול מוגדר, ולעיתים אף תוך הטלת ספק בערכם של אמצעי טיפוח תודעתי או חסד רוחני באשר הם.

נטיות אלה,(וכן המעמד המתירני לזמנו שהעניקו לנשים), תרמו אולי בעצמם לקעקוע פרויקט היסוד של הפא באו, כלומר עיגון הלגיטימציה הדתית והפוליטית של הקבוצה ביחס לקהילות מתחרות, אך בתורם תרמו בהחלט לעיצוב האתוס שהפך כה מזוהה עם מסורת הזן המאוחרת.

אתוס זה, לצד התפתחות דמות המורה כמומחה וירטואוזי לאמצעים מיומנים, אינטואיטיבים ולא אחת— אקסצנטרים, כללו גם העדפה להתנסות ישירה, וכביכול על פני סמכות טקסטואלית, חשדנות ( שוב כביכול) כלפי פורמליזם דתי, וחיזוק הספק הסיני הוותיק כלפי מגבלות היחס שבין השפה האנושית לגבולות האמת המוחלטת. האתוס האמור קיבע גם את אותו מתח הנלווה ללא מעט מקבוצות הבודהיזם הסיני של ימינו, וזה כולל שאיפה למסורת ולמסירה מחד, במקביל לחתירה עיקשת לשחרור מכל מסגרת קוגנטיבית מאידך.

בהקשר זה יש להבין גם את האזכורים החריגים של מאני וישוע בנראטיב הקשמירי, כאשר אין מן הסתם לראותם כמקור אמין לתולדות המניכאיות או הנצרות במרכז אסיה, אלא דווקא עדות לאופן בו בודהיסטים בני תקופת טאנג, ואנשי הטאנג באו בתוכם, ראו והבינו קבוצות זרות ולא אחת— יריבות בנגישותן ללב הסדר הפוליטי.

מחברי הפאבאו ודומיהם שילבו בתוך כך את יריביהם הדתיים בליבה של היסטוריה אוניברסלית ולעיתים קוסמולוגית, וכאשר התנגדות לדהרמה על ידי קבוצות טעיה ובורות מוצגת כתופעה חוזרת לאורך הדורות.

. המצאם של ישוע ומאני בליבו של טקסט בודהיסטי סיני אינו מפתיע עם כן בהתחשב בזמנה וימיה של שושלת טאנג הקוסמופוליטית, ובמסגרת כך שמנקודת המבט הבודהיסטית וזאת של אנשי הדאו בכללם, שני אלה ייצגו דתות-מהגרות חדשות, בעלות כתבי קודש סדורים, מוסדות דתיים מאורגנים היטב וטענות גישה לאמת.

, מעגלים שלובים אלו התחרו בתורם על השפעה במרחב הסיני הרב דתי של זמנו, ואלה כמו באים להזכיר, כי תורות שחרור אינן נפרדות בהכרח מן השדה הפוליטי, ולעיתים רבות, גם חוזר חלילה.