עקירת שיניים טקסית בסין הקדומה

ההיסטוריוגרפיה הסינית נתנה סימנים באלה המצויים מחוץ לגבולות התרבות, כאשר חלק לא מבוטל מן הסימנים הללו היו ניכרים בגוף.

מלבד קעקועים למיניהם, מיני גלחים וסוגי לבוש זרים ומוזרים אשר דווחו בידי המקורות הסיניים, פרקטיקה מדווחת וחוזרת, במיוחד בקרב אנשי הדרום, הייתה עקירת שיניים טקסית, מנהג המוכר עד העת המודרנית מרחבי אסיה הימית, ונזכר כמוזרות אתנוגרפית גם בכתיבה הסינית המאוחרת, בוודאי לאור הערך הקונפוציאני של שימור שלמות הגוף.

"כאשר אישה חפצה באיש, היא מביאה אותו לבית אביה... אז שתי שיניים קדמיות נעקרות מפי הגבר ומוענקות לאישה, דבר דומה נעשה לאישה... אחר הנישואין ממומשים."

המעניין הוא שיש אפשרות סבירה כי המנהג, לפחות במזרח אסיה, החל דווקא בסין היבשתית של ימינו ומשם התפשט בדרכי הים והיבשה אל עבר ארצות הדרום.

פרקטיקה גופנית זו החלה במקביל להתבססות הקהילות החקלאיות הראשונות סביב האלף השביעי לפנה״ס, הן באזורי גידול הדוחן הצפוניים והן באזור גידול האורז שבמורדות היאנג דזה, כאשר קשר אפשרי קיים בין תפוצת דפוסי עקירת שיניים לבין נדידות אוכלוסין והתפשטות חקלאית.

שינויים דמוגרפיים והתפשטות החקלאות מחלקו הצפוני של אגן הנהר הצהוב לכיוון דרום ומערב הביאו בתורם להתפשטות דפוסי עקירה ייחודיים — או לחלופין השחזה או השחרת שיניים, פרקטיקה המוכרת הן בדרום־מזרח אסיה והן באצולה היפנית של ימי הביניים — למשל הסרה סימטרית של חותכות צדדיות עליונות, אשר שימשו כסמלים קבועים להגדרת זהות קבוצתית, תקופות מעבר, בריתות נישואין וכו׳.

מסלולי הגירה אלו לא הגבילו עצמם לפנים היבשת בלבד, אלא ליוו את התפשטות החקלאות אל מעבר לים ואל חופי טאיוואן והארכיפלג האינדונזי, שם ייתכן והנוהג ה׳סיני׳ במקורו שרד עד ימינו אנו.

דעיכתה של פרקטיקה זו סביב האלף החמישי לפנה״ס בצפון סין משקפת אולי שלב נוסף באינטגרציה התרבותית של מרכזים חקלאיים שונים לקראת התגבשות החברות המדיניות המוקדמות בסין והתקופה ההיסטורית בכללה.

מוצאן האפשרי של פרקטיקות עקירת שיניים בסין היבשתית, הגירתן הדרומית, דעיכתן בארצות מוצאן והפיכתן לסמן חיץ תרבותי בכתיבה הסינית, מהוות אם כן דוגמה מעניינת לנזילות הרבה של כל הקרוי תרבות, כמו גם הוכחה כי הפאנק לא מת, אלא פשוט חצה גבולות.