הנאקה של העשוראא

השיעיזציה המתגלגלת של איראן — פרויקט ארוך טווח שמהותו שבירת עצמות מהירה ואיחוי איטי של רקמת הארץ — אפשרה לאליטה הספווית לבצע שחלוף במטענה התרבותי של איראן תוך חיווט מחודש של פלחי אוכלוסייה שונים ולעיתים קרובות יריבים, לאתוס מחייב שליבו באצפהאן וקצוותיו בגבולותיה הלוחמניים של המדינה הספווית.

כהמשכה של מסורת האבל השיעית על הרוגי בית עלי, טקסי העשוראא במתכונת המאה ה־16 אפשרו לאליטה הספווית להשלים את גלגולה מקואליציה אימתנית אך רופפת המורכבת מצבאות תורכמנים, אנשי הרים כורדים, כוחות עזר פרסיים וקווקזים המחוזקים במסמרות הרוח של מסדר צופי בשיא השפעתו, ולהגיח כשליטיה של אימפריה הגמונית בעלת אידיאולוגיה שלטונית ברורה וחובקת כל, ובמידה רבה, לעומתית.

במסגרת כך ומעבר לאקסטזת האבלות הפומבית המייחדת כל כך את טקסי חודש מחרם ויום העשוראא נלוו לימים ססגוניים אלו גם אירועים ייחודיים אחרים.

כך, חוץ מעניינים מובנים מאליהם כגון תהלוכות אבלות פומביות וההמחזה המחייבת של אירועי כרבלא, כללו אירועי חודש מחרם גם הדלקת נורים וחזיזים, חלוקת דברי מאכל מיוחדים ביד המסדרים הצופים, וכמובן קרבות דובים ושתיית יין לילית בגני האליטות.

למחרת העשוראא קושטה לעייפה נאקה נאה שמקורה במזרח, בארוות השאה, או שיש שיאמרו, משדות מכה הרחוקה.

עטורת אריג כחול, פרחים רעננים, שטיחים, פעמונים ואגודות ירק וזאת הוצעדה בסמטאות אצפהאן כשהיא מלווה במשמר חמוש ומולא אחד נשוא פנים.

עד יציאתה משערי העיר לאור יום ראשון, כבר אספה הנאקה-כלה קהל מחזרים עשוי גברים חמושים, חברי הגילדות המקצועיות ואנשי המסדרים הצופים ואלה צעדו בעקבותיה ואחר שומרי שלומה עד הגיעם לשדה קברות שמחוץ לחומות אצפהאן ובקרבת נהר הזיאנדה.

עם הגעת הנאקה ומלוויה לשדה החיצון הוסרה פרוכת האריג מגופה של כלת הטקס, נעקדו רגליה, וראשה הושכב על הקרקע הקשה בכיוון הכעבה הרחוקה.

לאחר תפילה קצרה וכשפמליית נכבדי העיר נאספים סביבה ניתן האות מן הריבון או מבאי דברו, אז חנית טקסית ננעצה בליבה של הנאקה המקודשת לשעבר וראשה נערף.

או אז פורץ הקהל מגדרו, וגופת הנאקה מפולחת לבתרים, שישה, שניים עשר או למעלה מזה, ראשה נחטף מיד ליד בטרם יוצג בשערי ארמון השאה, בעוד שנתחי הבשר מחולקים ברבעי העיר, שם יאכלו מיידית או ישומרו לצריכה כסגולה לאורכה של השנה, ועד יומו האחרון של הקורבן הבא.

בעוד שהדעות על מקורו של קורבן הגמל הספווי רבות וחלוקות, מקובל לתארו במונחים מרוכבים, שעל פיהם מנהגי קורבן דומים מן המסורת המוסלמית המוקדמת נטענו בפרקטיקות שמקורן בפולחנים חוץ־אורתודוקסיים של בסיס התמיכה השבטי של התנועה הספווית.

פרקטיקות מגוונות אלו נספגו לכאורה במשמעויות נוספות כגון במתח שבין התחדשות ומוות, אבל צורב וחגיגה אקסטטית, כאשר כל זאת ארוז היטב בריקוד הצללים שבין קדושה וטומאה המאפיין את השיעיות התרי-עשרית של איראן, ושבעצמו ייתכן ונובע ממסורותיה של איראן הקדם-אסלאמית.

ואם זה לא מספיק, רוגבי בשר הגמלים הספווי התדרדר לעיתים מזומנות למהומות חינניות ובערך־טקסיות בין שני הפלגים האורבניים המסורתיים של התקופה, הלוא הם ההיידרים והנימתאוללאהים.

מעוגנים שושלתית בקדושים הצופים בני המאה ה־14 שהעניקו לפלגים את שמם, שתי חבורות אלו, למעשה רשתות סבוכות המבוססות על קשרי דם, מקצוע ורשתות פוליטיות שצמחו בנוף העירוני התוסס של איראן הספווית המוקדמת היוו במקומות רבים את בסיסה של כלכלת הבזאר של איראן הקדם־מודרנית ויורשותיה.

האיבה האצורה בין הפלגים נסמכה כביכול על בסיסה של יריבות רוחנית, אך נראה שלמרות הדם הצופי הסמיך הזורם בעורקי הקבוצות הללו היריבות המדממת שביניהן נבעה לרוב ממתחים ארציים למדי וזאת התפוצצה לפרקים, -ופעמים רבות במהלך ימי העשוראא היצריים, בקרבות רחוב שראשיתם בקלעים ואלות וסופן בקרבות גרזנים, חרבות וחניתות שהותירו את המתים להעלות צחנה ברחוב המאובק.

בעוד שלאוזן המודרנית, החרדה לשמע גילויי בכחנליה מפורשים, ההתפלשות הספווית במוות טקסי עשויה לעורר חלחלה מהולה מעט בהנאה אקזוטית, נראה כי אירועי המונים העוסקים בפריקת יצרים פומבית, אלימות מגודרת ותאוות בשרים כללית היו בעבר עניין שבשגרה בצל חומות התרבות, ובמרחב הפראי שמאחוריהן.

ככל הנוגע לאירועי העשוראא הספווית, אם נראה בהם כלי ציני של שליט מיומן או ביטוי אותנטי לרגש דתי המצוי מעבר לתפישת השכל הרציונלי של היום, זוהי כנראה ברירה פושרת למדי.

מעבר להיבטים שבין שמים וארץ שבהם אין כלל טעם לדון, קורבן הגמל וקרבות הלילה שלאחריו היוו ביטוי לפריקת עול אזרחית וכאמצעי ריסון פוליטי, כאמצעי לרתימת איראן הסונית לידי האורתודוקסיה השיעית הצומחת, בד בבד עם פריקת העקרב הנוודי מעוקצו.

הולכת אלה גם אלה לעקדתם הפוליטית במיידן של אצפהאן אפשרה לשושלת הספווית לממש את חזונה באופן שניתן בהחלט לראותו כמשביע רצון וכזה המעצב את חומות הגן הפרסי כמו גם את הצל העומד מעבר להם, עד ימינו אנו.