דרכי תה #1868 - בית התה בשערי המודרנה

תה, כפי ששמנו לב, הוא מוצר חמקמק מבחינה זאת כי גם בתור חופן של חומר צמחי מיובש, טומן הוא בחובו תהומות של משמעויות אתיות, חברתיות ולעיתים- דתיות, .ובתוך כך הוא מקפל בין עליו, את יסודות התרבות עצמה.

כה שגור הפך התה בקרב רוב אוכלוסיות העולם, עד כי קל לשכוח עד כמה צריכתו מחוץ למזרח אסיה היא עניין עכשווי במונחים היסטוריים. וככל הנוגע למוסדות הנושאים את שמו ברחבי מערב אסיה,- אותם "בתי תה" מסורתיים מן הצ'אי חאנה (פרסית) ועד צ'אי אווי (תורכית מודרנית), אשר נדמים כבני המקום מאז ומתמיד, קשה לדמיין כי כל אלה הם תולדה של התקופה המודרנית, ותוצאה של תהליכי אימוץ הדרגתיים ומרובדים, וכאלה הקשורים בלאו הכי לגלובליזיציה המסחרית המוקדמת.

התה אמנם לא היה זר לשכונה, וסחר מוסלמי בתה היה מוכר כמעט מראשית ימיה של מרכז אסיה האסלאמית, בין השאר על ידי הקאראחאנים (מאה 9-10), כאשר אלה יורשים נתחים מנתיבי הסחר הסועד'ים לסין, וזוכים להנות מסחר התה והסוסים הרווחי שבין רמת צ'ינגחאי ושולי הגובי. תיאורים מדויקים למדי של אופן ייצור, סחר וצריכת המשקה מופיעים בכתבי אל-בירוני, כולל אבחנה בין סוגי תה שונים (כולם כמובן שואבים מן הקמליה הסינית),וכן ידיעות לגבי מונופול התה של שושלת סונג, והאופן הנרחב שבו הוא נסחר בין סין, מונגוליה, טיבט ונפאל.

עם זאת, ולמרות גישה מתועדת ללבני תה דחוס, מוצר סחר מקובל באסיה הגבוהה ולפרקים- מטבע בפני עצמו, תרבותה החומרית של אסיה המערבית נדמית כאדישה לעלה האציל, כאשר התה הסיני נותר קפוא במדורי הרפואה והחילופין הדיפלומטיים וזאת עד שלב מאוחר למדי בהסטוריה של האיזור, וגם אז כתגובה לתנועת מלקחיים שהיא ברובה -חוץ אסלאמית.

את היסודות להתפתחות בית התה במובנו המערב-אסייאתי יש לתלות בגורמי יסוד חברתיים, פוליטיים וכלכליים, בהם התפתחות צריכה מקומית, רשתות אספקה מאיזורי גידול התה וכן יסודות טכנולוגיים וחברתיים מאפשרים, וכפי שנראה, רובם המכריע של גורמים אלה, לא יכלו להתקיים טרם העת הסף מודרנית.

מבחינה חברתית ומוסדית נשען בית התה על בן דודו הותיק, בית הקפה. ובעוד שמקורו של מוסד מפוקפק זה הוא בסביבות המאה ה-16, ובלאו הכי רק לאחר ייסוד האימפריה העות'מנית על קשריה המסחריים בדרום ערב, נראה כי בית הקפה עצמו שימש כביטוי למאווי התכנסות טבעיים בקרב האוכלוסיה העירונית בארצות האסלאם, נטיה אשר זכתה לחשד מסורתי מצד השלטונות, חשד אשר הופנה אף לפני כן כלפי נקודות התכנסות ותיקות גם ממנו, בחמאם, בבית המרזח (מיי-חאנה) בחאנקה הסופית, ובדוכני הבוזה והשרבט.

הגעת התה לארצות האסלאם והתבססותו כמוצר צריכה נפוץ ושווה לכל נפש לא התקיימה ככל הנראה לפני סוף המאה ה-18, ובאופן סופי כמאה שנים מאוחר יותר. בעוד שאסיה המרכזית נדמית בהחלט כנקודת הכניסה הראשונית של התה למערב אסיה, בין השאר כתוצאה מן הכיבוש המנצ'ורי של קשגריה וקשרי הסחר הענפים שנוצרו בין מחוז שינג'יאנג, קוקנד, בוכרה וסמרקנד, נראה כי תרבות התה המקומית, וצמיחת הצ'אי-חאנה המרכז אסייאתי של ימינו לא התאפשרו עד לאחר הכיבוש הרוסי של אמצע המאה ה-19. בתקופה זאת גם הבשילו התנאים החברתיים והטכנולוגיים, כולל אימוץ כלי התה המוכרים כיום מן המרחב, בהם הצ'איניק, הפיאלה והסמובר, כולם נושאים כיום, ובגאון שמות רוסיים, והם מהווים עיבוד רוסי של כלים סינו-מערביים, גרמניים, הולנדיים ואנגלים, אם כי נראה שבמשך תקופה קצרה יחסית בוצע שימוש מעורב בכלי נחושת אופיניים לאיזור כגון האבריק, וכוסות הסיני, האחרונים שואבים את שמם הקלאסי ממולדת הפורצלן.

תהליך דומה התרחש במרחב האיראני, כאשר הסמובר וכוס התה עשויית הזכוכית, האסטקאן נתקבלו ראשית במתנות דיפלומטיות מצד הצארות הרוסית (אולי בתמורה לנגיסה העזה באדמות השאה בקווקז), וכאשר התה האיראני הופך ממוצר יבוא צפוני בעיקרו, ודרך הנתיב הבוכרי, למוצר עממי ושווה לכל נפש, במיוחד לאחר התבססות תעשיית התה הבריטית של הודו וסרי לנקה, אשר אפשרה נתיב סחר קצר ושופע מנמלי הודו לדרומה של איראן- מעוז קפה עקשן, עד אמצע המאה ה-19 או מעט אחריה.

מעניין לציין כי עליית תרבות התה האיראנית באה באופן משולב עם חומרים נרקוטיים משלימים, בעיקר האופיום והטבק, הראשון נוכח ותיק בקרב האליטה האזרחית והצבאית האיראנית אך זכה להתפשטות משמעותית במורד שדרות החברה האיראנית לצד סחר האופיום הבריטי, וכאשר התה משמש לו גורם מאזן מבחינת תורת המרות היוונית- איסלאמית, והשני- ייבוא מן העולם החדש אשר זכה לאימוץ נלהב ברחבי המזרח התיכון. שניהם זכו אגב לעיתים להתנגדות ראשי הדת והדין ועוד זכורה התעמרותו של שאה עבאס בשריו כאשר זה חילק להם צואת סוסים מיובשת המסוות כ"טבק מיוחד מחמדאן", -וזאת ללא אפשרות לשטוף את התקרובת ולו בכוס תה לרפואה.

תרבות התה האיראנית גם נקשרה מראשיתה במוצר צריכה גלובלי נוסף- הסוכר, כאשר ההרגל הפרסי הידוע של שתית תה רותח דרך גוש סוכר השתרש במקביל ממש לצמיחת תרבות התה האיראנית, וזה שוב קשר בתורו את ארצות השאה לשווקי הסוכר הגדולים של הראג' הבריטי ושל רוסיה הצארית.

מעוז התה האחרון להכבש הוא באופן לא מפתיע, חורבותיה של האימפריה העות'מנית, כאשר הרפובליקה התורכית הצעירה ביצעה מהלך מכאיב של התנתקות כפויה מארצות הקפה של דרום ערב, וייסוד תעשיית התה של הים השחור, וזאת על בסיס תקדימים איראניים (בדרום הים הכספי) ורוסיים (קווקז), אפשרה לה בסופו של דבר להפוך לאחת מצרכניות התה הגדולות בעולם פר נפש.

תרבות בתי התה של ארצות האסלאם, מן הצ'אי חאנה של שווקי בוכרה וחוג'נד ועד הצ'אי-אווי של גדות הבוספרוס ,מהווה עם כן סמל מחמם לב של אירוח שורשי וטקס חברתי מחייב, אך גם תוצר עכשווי למדי של תהליכים מסחריים טכנולוגיים ופוליטיים שמקורם בארצות המערב. חיווטה מחדש של אסיה בקווי תובלה ימיים בעיקרם, קטעה במידה רבה את צירי הסחר הדרומי בקפה, והמירה אותם בקווי האופק האדירים שחיברו את שווקי מערב אסיה, לא רק אל אלה של בנגל, סרי לנקה וקנטון, אלא גם אל נמלי העולם החדש, ובכך יצקו את המסד הכלכלי שבבסיסו עומד, העולם המודרני כולו. .

בתמונות:

ראשית מוסדות התה של מרכז ומערב אסיה בית תה במרכז אסיה (לאחר אמצע המאה ה-19), שימוש מעורב בכלי תה רוסיים ומסורתיים. צריכת תה ואופיום ע"פ עקרונות הרפואה האסלאמית- גלנית. איראן הקאג'רית