בוטניקה ותחיה ברחובות סין

הנוף העירוני הסיני מתאפיין כיום בתשומת לב רבה לגינון, וזה כולל כאמור לא רק את שדרות העצים המחייבות וערוגות פרחים מנוהלות היטב, אלא גם הקמה של גנים ציבוריים מגוונים בהיקפם, וזאת לרווחת תושבי המקום. לא אחת הייתי מופתע מן היכולת של גן חדש לצוץ בין לילה, כאשר עצים בוגרים, לעיתים בגובה של כ10 מטרים ויותר, "נובטים" באורך פלא, ויוצרים את תוואי הגן אליו ישתדכו מיני שיחים ופרחים, בריכות נוי ואלמנטים דוממים.

אחד מסממני הסתיו הבולטים בערי סין הם עצי הגינקו בילובה המזהיבים לאורך השדרות ובעומקי הגנים. הגינקו הדו אונתי (Ginkgo biloba), מין עץ שרידי, אשר למרות מראהו קרוב יותר לשאר חשופי הזרע כמחטניים, ציקסיים ושרביטנים הוא בן למערכת צמחים אשר דעכה ברובה מאז תום הקרטיקון ושרד כמין יחיד במספר אתרים מבודדים במרכז, מזרח ודרום סין.

הודות לעמידותו, אריכות ימיו ויופיו היחודי של הגינקו, שרד העץ בתרבות ואף הופץ על ידי בני האדם ברחבי סין, ובהמשך בקוריאה ויפן, כאשר נטיעתו לצד דרכים כפריות, מקדשים ומנזרים הפכה למקובלת ביותר באלף השנים האחרונות. לעולם המערבי היגרו מחדש עצי הגינקו למן המאה ה-18, ושם עוררו עניין רב ונטיעות נרחבות בגנים בוטניים, ובהמשך, במרחבים הציבוריים והפכו לאחד מעצי השדרות האהובים והמזוהים ביותר בעיר המערב, ואלה נודעים בעמידותם הרבה לזיהום ומחלות, ובמיוחד בעלוות השלכת הזהובה אותה הם מפיקים לעת חילופי העונות.

חזרה בסין, עצי הגינקו, הידועים בסינית כ"משמש כסף" (יין שינג), הודות לזרעיו מכוסי הציפה הכתומה-שעוונית, משמשים מקור לזרעי המאכל הידועים כ"אגוז לבן", ואלה, לאחר לרוב נקלים לאחר ניקוי יסודי של הציפה המצחינה מחמאה ישנה (הודות לנוכחות חומצה בוטירית), ומהווים מרכיב בתבשילים, דייסות ומיני מתיקה. הודות למראהו היחודי והמשתנה תדיר, מקובלים עצי הגינקו גם באומנות הבונסאי (סינית: פאנג'ינג), או כעצים מעוצבים ומפוסלי מראה, ואלה מאפשרים להנות ממעלותיו גם ללא התחייבות לגודלו וגובהו הסופיים של העץ, אשר עשוי להגיע לגובה של כ50 מטרים ולגיל נישא של כשלושת אלפי שנים.

"מאובן חי" נוסף אשר זכה לתחייה משמעותית בהקשרי הגינון העירוני הסיני ,וזאת לאחר שנתגלה מחדש בשנות ה40 של המאה ה20, הוא המטאסקויה (Metasequoia glyptostroboides). אותו בן דוד אסייאתי צנוע בגודלו, של שני מיני עצי הסקויה האמריקאים, איתם הוא חולק מוצא משותף. המטאסקויה נתגלתה בתקופת מלחמת העולם השניה לאורך מורדותיו העליונים של נהר היאנג זי, נחקרה לאחר תום המלחמה, וזרעיה הופצו באוספים חשובים בארצות המערב. בדומה לגינקו, עצי המטאסקויה משמשים כיום באופן נרחב בגינון העירוני הסיני, וזאת הודות ליכולת צמיחה מהירה, קלות ריבוי וגטטיבי והתאמתם למגוון סוגי קרקעות, כולל קרקעות כבדות. עם זאת, היות ומקור אוכלוסיית האם המשמשת בתרבות בסין היא בכשלושה עצים בודדים, חוסר שונות גנטית היוותה בעיה, אשר נראה כי נפתרה בנתיים על ידי איסוף זרעים נוספים בקרב אוכלוסיות המקור של מרכז סין.

סיפורי צמיחה ש"כנגד כיוון התנועה", והצלה של אוכלוסיות עצים נדירות הן תמיד עניין מרגש, גם כאשר ניתן לטעון כי סך השרידות של סביבה אקולוגית בריאה חשובה מאשר הצלתם של מספר מינים מרשימים לעיני האדם. יחד עם זאת, וכפי שהוכח במקרים מקבילים של הצלת וריבוי הפנדה הפנדה הענקית, כאשר שיקום ואיחוי בתי גידול סביב מין מפתח, מאפשרת לעיתים את שיקומה, ולו החלקי, של כלל המערכת האקולוגית.

הנוף העירוני הסיני הוא אמנם נוף מופרע ככל סביבה עירונית, אך לפחות לעין ההדיוט, נראה כי השיפור המשמעותי בכסות הצומח, הקרקע ואיכות האוויר בערים הסיניות בדור האחרון, מאפשרים את שיבתם של מיני עופות, פרוקי רגליים, דו חיים ויצורים אחרים, וזאת בצורה חסרת תקדים, בהשוואה למחציתה השניה, של המאה ה-20.