הצעידה האפגנית

בעוד כולנו נדרשים לאורך הנשימה ההכרחי, וזאת לאורכם של המרחב והזמן הדרושים מעם נצחי שאינו חושש מדרך ארוכה, חשבתי פתאום על אותה "צעידה אפגנית"', שלפחות צרפתי אחד טען כי מבוססת על נוהגי ההליכה המסורתיים של מובילי השיירות הקוצ'ים של הרי פשטוניסטאן.

כזכור "הצעידה האפגנית" היא שיטת הליכה ונשימה מדיטטיבית שזכתה לפרסום בשנות ה־80 העליזות בזכות הנוסע הצרפתי א' שטיגלר, וזה טען כי למד את הטכניקה תוך התבוננות באנשי הרמה האפגנית בעודם גומאים מרחקי עתק בתנאים הררים קשים וזאת כמעט ללא סימני תשישות.

תוך ישור קו עם מוצאה האקזוטי, השיטה מוצגת לעיתים כטכניקה עתיקה המבוססת על תיאום סדיר בין צעדים לנשימה (במקצב קבוע, ותוך פרקי עצירת נשימה), תוך שיפור הסיבולת הפיזית ולעיתים תוך קשר להרגלים מדיטטיביים דמויי ד'יכר סופי.

הפופולריות המסויימת של השיטה (שלמעשה נתקלתי בה רק כי הופיעה בזמנו באיזו כרוניקת מסעות מודרנית ששכחתי את שמה) משתלבת אולי בגל הרחב היותר של משיכה מודרנית כלפי מסורות אסייתיות של משמעת גופנית ותודעתית, כאשר מטרות ואופן האימוץ נעים על הסקאלה שבין תועלת גופנית, השגים אפסטימולוגים שונים ורווחה חומרית.

מבחינה הנעשה בשטח, התמונה כנראה מורכבת יותר, בטח ביחס למוצאה המקודד של הטכניקה וכאשר אנשי הרים אפגנים ואנשי הרים בכלל, ידועים ביכולתם לשמור על קצב יציב למדי לאורכם של מסעות הכרחיים, אך אין - למיטב ידיעתי לפחות, עדויות לקיומה של שיטת נשימה סדורה הזהה לזו המכונה כיום "הליכה אפגנית".

עם זאת, מקבילות כלשהן מוכרות בכל זאת מאיזורים שונים באסיה, כאשר סבלים בהימלאיה פיתחו דפוסי תנועה חסכוניים ומדודים, פעמים רבות בליווי המנונים, ובדומה גם לאנשי כפיים ביפן וחותרי סירות על היאנג זי, וכמובן חיילים, כולם עשו שימשו כלשהו בעקרון האוניברסלי של שירי עבודה ובקריאות קצב אשר סייעו לתאם את הנשימה עם המאמץ הגופני, ברמז לכך כי תיאום בין נשימה לתנועה מהווה הסתגלות אנושית נפוצה, ולא בהכרח מסורת אפגנית ייחודית. הנטיה הזאת עולה למעשה באופן אינטואיטיבי למדי, כאשר עוד זכור לי נסיון להמהם את כל זיגי סטארדסט בעליות בהודו או כיול של נשימה קצבית כאן בעליה הטורדנית למכולת היחידה שמוכרת חלב ב9.90.

הדבר הקרוב ביותר אולי לשילוב בין הליכה קצבית למדיטציה בהקשר המסורתי הן אותן פרקטיקות מן הספרה המזרח אסייאתית ובמיוחד אלה הקשורות בסיגופי השוגן דו היפני, כאשר שבועה קצבית לבודהא אמיטבהא משתלבת בהליכה הטקסית דרך הנוף ההררי. שושלות תרגול נוספות קשורות אולי לטכניקות טיפוח חיים (養生)ושימור צ'י הנהוגות בקרב חוגים דאואיסטים למינהם, לא מעט מהפרקטיקות הללו ממשיכות להווצר באקלים העכשווי ובשילוב הנהדר שבין ישן וחדש, כתבים עתיקים ופרקטיקות טיק טוק מודרניות.

מבחינה פיזיולוגית, דווקא הטענות האינטואיטיביות עשויות להיות מבוססות ולו במשהו, כאשר סנכרון בין נשימה לתנועהLocomotor-Respiratory Coupling) (LRC)), עשוי לסייע בשמירה על קצב מאמץ יציב, שיפור יעילות הנשימה, הפחתת תחושת המאמץ ותמיכה באספקת חמצן סדירה יותר לשרירים לאורך פעילות ממושכת.

לבסוף וגם כאשר ראיות לטענות על כוחות יוצאי דופן (בדומה לדיווחיה של דויד ניל על נזירים קופצי דרך בטיבט) חסרות למדי, יש מקום לאשר כי טכניקות מדיטטיביות מסויימות אכן מאפשרות לעצב מחדש את היחס שבין הפיזיולוגיה האנושית על מגבלותיה הברורים, לאופן שבו מגיבה אליהם קוגניציה ברת פיתוח.

לכן, וכסיכום, ראוי אולי לראות בהליכה האפגנית לא ממש שריד של ידע עתיק שנשמר בשלמותו, אלא עיבוד קליט לעקרון בסיסי במסגרתו בני אדם נעים למרחקים גדולים יותר ובנוחות רבה יותר כאשר קשב ותנועה מתייצבים על קצב משותף בתיווך נשימה סדורה, ואם הדבר מזמן הזמנה לאחדות כל התופעות, אז למה לא בעצם.