אורחת הבלהות של הAI

"אורחת גמלים עוצרת בליל חסר ירח על גדות מדבר איום. אחד מסוחרי השיירה, צעיר בעל חתימת שפם אך מחוסר נסיון, משוטט הרחק מן המחנה ונתקל בשיירה אפופת ערפל ודוברת שפה משונה, בה מוצעים לו חפצי חמדה ופרוכות משי נדירות. אך לפני שיעז ויגע בסחורה הארורה ויאבד את נשמתו, מגיח מאחוריו מנהיג האורחה עמה הגיע ,הסראבאן, ומפריח את שיירת הארורים בעזרת מספר פסוקי קראאן קצובים."

ראש האורחה, (פרסית: סארבאן, ובעל שמות נוספים), מהווה שילוב עתיק של איש עסקים, אמרגן, סמכות חברתית ומפקדם של אנשים. כיודע דרך וותיק, וככזה האמון על שלומם של פקודיו, גמלי וחמורי השיירה ועל סחורה שנאספה ונארזה בעמל וכסף רב, אין שיעור לכמות האחריות הרובצת על כתפיו הרחבות, וזאת אל מול סכנות הדרך ותהפוכות הגורל.

הבודהא, כזכור בפוסטים קודמים, משול בעצמו ל"מנהיג השיירה הגדול מכולם" ,בהוליכו את אנשי העולם דרך מדבריות עולם האבק, ואל הגדה הברוכה שמעבר. הדימוי של מוביל שיירות סחר בהקשר הרוחני והדתי נפוץ למדי בכל מקום בו סחר ארוך טווח וסכנותיו היו חלק בלתי נפרד מאילוצי היום יום, וזאת במידה רבה, לכל אורך הדרך.

בתרבות הפרסית, חוזר הדימוי של מנהיג האורחה, אותו סראבאן, כנמשל לשייח הסופי, וככוחות הגורל האלוהי עצמו.

כך, בשיר מתוך הדיוואן שמס י טבריזי:

"סראבאן ראה! כל גמלי האורחה שיכורים! נסיך, חוג'ה, אהוב וזר, שיכורים!" בהתייחסו לאיכות הרצויה לריבוא הדברים כולם, בהסתופפותם יחדיו תחת כנפי המוחלט, ובדרכם אל נאת המדבר של האחדות.

גם בן זמנו של ג'לאל א דין, סעדי התייחס למנהיג האורחה כאל מקור סמכות , אם כי כאן, כמושא תחנונים גורלי, לאור פרידה כאובה מהאהובת לב.

"הו סארבאן, נהג בלאט, כאשר שלוות ליבי עוזבת"

שירו של סעדי משמש במסורת מוזיקלית אהובה באיראן ואפגניסטאן, ובמיוחד מוערכת גרסתו הקלאסית של הזמר האפגני עבדאלרחים סארבאן, אשר באופן ההולם את שמו ייצר את אחת הגרסאות הקאנוניות לשירו של סעדי, כאשר מנהיג האורחה כמייצגו של גורל המעיק את משקלו על אדם ובהמה הולם את יציאתו לגלות בזמן מלחמת האזרחים האפגנית, ואת מותו שם בגיל צעיר יחסית.

בהאזנה אמש לשירו של סראבאן בטיוב, נתקלתי פתאום באין ספור גרסאות חדשות לשיר העתיק, רובן ככולן חשודות ככאלו אשר נוצרו, מצליל סנטור ועד כף גמל, על ידי מחולל בינה מלאכותית- וזאת באופן ביזארי בשבועות האחרונים ממש.

בעוד שכולן מדגימות את אותו שממון עיצובי השואב מן התרבות הפרסית והמרכז אסייאתית, (תוך טעויות נסלחות בתחומי הלוגיסטיקה והאתיקה), עושר הניואנסים המוזיקלים בסרטונים הללו יוצרים בסך הכל חווית האזנה נעימה וכנראה בלתי נבדלת ממוזיקה מעשי ידי אדם.

למעשה,גם הסיפור בו פתחנו את הפוסט, הנשאב כביכול מסיפורי אלף לילה ולילה העתיקים, הוא בעיקר פרי כושר ההמצאה ההוזה של מחולל בינה מלאכותית, אך בזכות השענותו על מודלים אנושיים מוכרים של פיתוח מעשיית דרכים.

ואם כל זאת גורם למי מאיתנו חוסר נוחות מובנת, מבחינת נטילת מושכות התרבות מידי נהג האורחה האנושי, ניתן להתנחם בזהירות, בכך שגם יצירות העתיד, או לפחות חלקן, וגם בעולם שבו בוטים יוצרים מוזיקה אפגנית שורשית להנאתם הצרופה של בוטים אפגנים אחרים, ישענו במידה רבה על גבולות הקוגניציה האנושית, בעוד אלה שלא- באשר יהיו, לא יהיו שונות משמעותית מרעשי הרקע הטבעיים האטומים גם כך לאוזן ושכל אנוש, כשפת ג'ינים חולפת על שפת מדבר.

וניתן אף להקשות ולטעון כי טקסטים עתיקים קאנונים וקדושים, כפסוקי חדית' וסוטרות, סיפורי קדושים ומעשיות ליל, הן כולן עבודת המכונה האנושית, תוך מעגל אינסופי של ציטוט ושינוי, תוספת וליטוש, כאשר המרחק בינהן לבין המציאות ה"ריאלית" עשוי להיות רחוק למדי.

באם מנגינות, מילות ורחשים רחוקים אלו הם דבר האל או שפת שדים באפלה, כל אדם, מנהיג אורחת גופו, כאשר נפסע בערפילי ומדבריות הציה של העידן המוזר, כל אחד מאיתנו יאלץ להעשות בעצמו, ראש שיירה וסארבאן מיומן.