ההומניזם הסיני של פנג זיקאי

הציור הסיני הוא יקום של ניואנסים, וגם אם מדי פעם רועמים בשמיו מיני דרקונים נדירים ועזי רוח, שוברי מוסכמות ופורצי דרך, המחוייבות הקאנונית להלכות המכחול משמעה כי האמן הסיני נידון לצעוד בדד על קו הדיו הדק שבין שמרנות לחידוש.

קו חד זה הפך לדהוי יותר בפרוץ המאה ה-20, כאשר סין עצמה הוטחה באחת אל מעבר לחומת המודרנה, שם נאלצה למצוא את עצמה מתחבטת בשאלות של זהות ,יעוד ומתודה.

ומן המייצגים המובהקים של תקופה סוערת זאת, החביב על רבים הוא פנג זיקאי 丰子恺, שכן פנג היקר מבטא לא מעט את אותו הקו הדק, כמו גם את יכולת השבירה ,היצירה והשימור של ההשקפה הסינית על העולם ,וזאת במהלך תקופות הסער הקשות ביותר שידעה אומתו מימיה.

יליד איזורי סחר המשי של טונגשיאנג ושפת התעלה הגדולה, החשפותו המוקדמת לדינמיות החברתית והמסחרית של מזרח סין במקביל לתמורות החברתיות והפוליטיות של סוף ימי שושלת צ'ינג אפשרו לפנג לפתח מבט בוחן וחד על הסובב אותו, בעוד בית מטפח ומורים מסורים, בהם האמן והנזיר הונג יי, אפשרו לו לשמור על מידת האופטימיות החומלת והלעיתים כה נצרכת בכדי לפתח אישיות חמת לב.

התבגרותו אל תוך קריסת המערכת הקיסרית והמצאותו בצמתים האידיאולוגים החשובים של ימיו אפשרו לפנג, לנוע בין הקווים ולפתח מנעד רחב ואוהד של נקודות מבט, בו בעת שהוא שומר בכל עת על מבט צלול ופשוט על מושא איוריו. הסגנון הנאיבי והפשוט בו נקט לאורך יצירתו, זכר ללימודיו ביפן והחשפותו שם להדפסי עץ, אומנות האיור המודרנית של יפן וליצירות מערביות שהותירו בו רושם ברור, ואפשרו לו להתבסס בארצו כאחד מחלוצי הקומיקס הסיני, בעודו זה אשר העניק לו למעשה את שמו המקומי- מנחואה.

מוראות המודרניזציה האלימה שחוותה סין, מלחמות האזרחים ובמיוחד הפלישה היפנית לשטחי המולדת, טלטלו את סביבתו של פנג, כאשר בהמשך נאלצים הוא ומשפחתו להרחיק מערבה אל מעבר להדי הלוחמה, בעודם מביטים בלב דואב אל האופק העשן שבמזרח. בתקופה זו, אותה הגדיר כגלות רוחנית ואומנותית, נאלץ פנג, דמות מוערכת בקרב קהלים סינים מגוונים, ובהסתייגות פנימית ברורה, להפנות את משאביו האומנותיים לטובת המאמץ המלחמתי ולשרטט שורה ארוכה של איורי תעמולה אשר זכו לאהדה עצומה בקרב הציבור הסיני של ימי המלחמה.

למרות הסתייגותו מסוג אמנות ירוד זה, הכיר פנג בערך המוראלי של עבודתו, בעודו משמר בציוריו מעט מאותה רוח הומאנית ושוחרת חיים בה דגל כל ימיו. למרות ציורי המלחמה המגויסים שיצר,ההיסטוריה האנושית לדידו מעולם לא עסקה בשורות כיבושים, שליטים או הורדות הידיים הרטוריות או הממשיות של מבני כח חולפים, אלא בחיפוש האישי אחר שלווה ומשמעות, גם אם מציאות זאת דורשת את הנכונות להאבק, ולו רגעית, כנגד יד צורר ומכרית.

מעבר לקשיחות הפרטים הביוגרפים, עבודתו של פנג זי קאי מייצגת את חוזקה וחיותה של הרוח ההומאנית הסינית, ואת יכולתו של פנג לשמש ראש גשר חוצה מן הביטויים המסורתיים שלה, ודרך סף התקופה המודרנית. בקווים נקיים, פשוטים, פתוחים ובהירים, אך מלאי שאר רוח,ציוריו של פנג מציגים נקודת מבט כלל אנושי ברוחבו, כפי שהוא פרטי במושאיו, אל לב החוויה האנושית הרגילה, אך זאת בתשומת הלב המירבית אל ריבוא הפרטים המרכיבים אותה. כחסיד-דהרמה, במיוחד אהב פנג לצייר ילדים, כאשר שובבותם, פתיחותם לחוויה ותמימותם היוו בעיניו ביטוי ליסוד הפוטנציאל האנושי ואת זהותו המוחלטת עם טבע הבודהא הטמון בכל אדם.

חיי כפר ושיטוט בדד בהרים, שתית תה בצוותא , ערבות בוכיות וחתולים, כל אלה משמשים מושא בציוריו של פנג כקנבס פתוח קצוות לתיאור העולם האנושי על שלל גווניו, וזאת ללא איבוד טיפה מצבעי הרקע החומלים בהם נקט כל ימיו. גם כאשר ערוב חייו חפף לטירופה של המהפכה המאואיסטית, בה זכה, כטובים ורבים - להוקעה, השפלה והשמדה פומבית של יצירתו, לא סר פנג זיקאי מרוחו הטובה, וזאת לא מתוך רכות הלב, אלא מתוך איתנות פנימית ובוטחת, שמקורה בחינוכו הטוב ובנסיונו המיומן במהלך אותה "גלות רוחנית" של ימי מלחמת ההתנגדות ליפנים.

גם כיום, כאחד האמנים האהובים ביותר בעולם דובר הסינית, מדברת רוחו של פנג זיקאי בפני עצמה, בעודה מהווה אור מהבהב לנוכח מחשכי המאה ה-20, כפי שהיא מהווה קשר בוהק לעבר הסיני ורוחו היוקדת, ובתקווה- מגדלור לוהב בעתיד לבוא.