נוסטלגיה של אחרים בבייג'ינג הישנה

אני כאמור לא מספיק בן המקום בכדי לקונן על, או לרומם דבר הקשור בבייג'ינג הישנה. ואולי בשל זאת יכול דווקא כן להרשות לעצמי ללקות בסוג של סינדרום פקינג בכל פעם שמזדמן לי לצעוד ברחובותיה.

והיות וקוצר הזמן לא מאפשר למידת הקסם להתפוגג ואף מגבירה, מן הראוי לחבר אותה עם נשא הזכרון האולטימטיבי שבנמצא. האוכל בבייג'ינג תמיד מרגיש כמו זר מוכר, כאשר ברור כי הוא נמצא בקצהו של איזה מין ספקטרום מרובה זרועות שראשו האחד נעוץ ביוננאן הדרומית וראשו השני בקצות מערב.

כך, אטריות דשנות, בשר כבש, חלקי פנים וחמוצים, נמהלים במיני מטוגנים, כריכי שווארמה, מלבי גלעיני משמש ובצקים דמויי קדאיף ממולאים,-כולם שריד לאותה נקודת מגע גועשת בין מזרח ומערב, ובין גבול הערבה לבני סין.

ואולי לא בכדי הוא כי מקומי ידידותי מפציר בי לנסות שוב קערה של דואו ז'י, אותו מיץ פולים מותסס וירקרק, בן דודה מחייה המעיים של הבוזה התורכית, לא כמשקה עוני מושמץ הפעם ,אלא כסימן זהות המבדיל בין אנשי החוץ למרחב הזכרון המוגן של בני בייג'ינג.

ואולי יש משהו בכך כי ארומה היא מעורר הזכרון והרגש החזק ביותר. וכפי שמאכל מקומי הוא תוצר של ריבוא מפגשים, ייתכן והדרך היחידה לטעום דבר מה באמת,היא במקום בו מלכתחילה נוצר .

כך עלייה לרגל אינה מחוייבת למקום קדוש כזה או אחר, אלא לכל מקום בו זכרון וכמיהה לשיבה, עולה וחוזר