גמלים וכלים בגניזת שוסו-אין

שוסו-אין הוא שמו של בית גניזה נישא ומלבני השוכן בקרבו של מקדש טודאי החשוב שבנארה.

השוסו-אין, כמו המקדש תחתיו הוא חוסה נבנה באמצע המאה השמינית, כאשר טודאי ג'י שימש כמרכז בודהיסטי חשוב וכחלק מרשת העצבים אשר חיווטה את יפן לרשתות הבודהיסטיות של מזרח אסיה. תהליך זה החל מספר דורות קודם לכן אך זכה לתנופה משמעותית במסגרת היחסים הדיפלומטיים הפורים שבין החצר היפנית לקיסרות טאנג הסינית. השוסו-אין, מבנה פשוט ומתוחכם כאחד, מבוסס אולי על מודלים דומים לבנית ממגורות דגן ונבנה ללא שימוש במחברי מתכת או מסמרים. עובדה זאת, וכן ביסוס המבנה על עמודים נישאים, אפשרו לגניזת השוסו אין הגנה יתרה לא רק מרעידות האדמה התכופות הפוקדות את יפן, אלא גם שמירה ארוכת טווח מפגעי הלחות. תכנונו המוקפד של השוסו-אין וכן העובדה ששרד באורך פלא את תקופות הסער שנלוו להסטוריה היפנית הארוכה, משמעם כי תכולת הגניזה מהווה למעשה קפסולת זמן יחודית השומרת בקרבה הקפוא את העבר במלוא הדרו ומאפשרת לנו הצצה יחודית לשכיות חמדה עתיקות לא רק מן ההיסטוריה היפנית, אלא גם מזאת של אסיה כולה.

בעוד שרובם המכריע של החפצים האצורים בתיבת העץ הגדולה מקורם בסדנאות יפניות מוקדמות, אחוז קטן מתכולת הגניזה מהווה עדות לקשרים האמורים בין נארה ובירתה של קיסרות טאנג שבצ'אנג אן, וכן לזרימה החומרית שבין מערב למזרח ככלל. אחד החפצים המהוללים המופיעים תדיר בכל פרסום הנוגע לשוסו אין הוא כלי פריטה מחומש מיתר עשוי עץ, פאר סדנאות היוצר הקשורות כלכלית בחצר הקיסרית של שושלת טאנג.. . בניגוד לצאצאיו בעלי המיתר המאוחרים יותר, הביווה היפנית והפיפה הסינית, הכלי האמור הוא בן חמישה מיתרים וייתכן ומייצג דגמי כלי נגינה סינים מוקדמים, הקרובים יותר לכלים איראנים והמרכז אסייתים המקוריים מהם התפתחו, כאשר בצורתו הכללית הוא דומה לדגמים המופיעים בציורי קיר מוקדמים מן האתרים הבודהיסטים של מרכז אסיה הסינית, וכמובן לכלים מערביים ובראשם העוד או הבארבט האיראני.

במאה השמינית הפכה הביווה, אם לדבוק כעת בשמה היפני, לסממן המחבר במיתריו הלכות חצר ומשמעויות בודהיסטיות כאחד, כאשר הביווה המהוללת של סושו-אין מעוטרת בלא אחר מאשר נגן נוכרי רכוב על גמל, אנו מקבלים חפץ יחודי בנדירותו, באיכותו וביכולותו לאגד בגופו מערב ומזרח כאחד.

כלי נגינה נוסף המיוצג בגנזת השוסואין הוא הקוגו, או נבל-זווית, בעצמו כלי מיתר זר שמקורו בארצות המערב. בעוד שהדוגמא האצורה בנארה היא בבירור תוצר שמקורו בייצור סיני או לכל היותר תוצר של המשכיות יפנית, הקוגו הוא למעשה לא אחר מהצ'אנג האיראני, כלי חצר חשוב ועתיק שמקורו בתרבויות מצרים ומסופוטמיה. בעוד שהצ'אנג שימש ככלי מוזיקלי מרכזי במערב אירואסיה והיד הפורטת בו כמושא לכמיהה לירית ואירוטית בשירת פרס ותורכיה.

הצ'נג ההסטורי נדחק ונעלם ממפת המוזיקה של עולם האסלאם מתישהו סביב סוף המאה ה-18. בעוד שייתכן והכלי האמור הוריש את ההגיון הבסיסי הטמון בו לנבל המערבי ולקאנון המודרני, נראה כי הקוגו המאוכסן ביפן מהווה למעשה אחת מן הדוגמאות ההסטוריות האחרונות לכלי המיתר העתיק, וזאת כמעט בצורתו המרכז אסייאתית המקורית.

בנוסף לחפצים עמידים יחסית כזכוכית וכלי כסף איראנים, מראות ברונזה סיניות ומחתות קטורת עשויות היטב, היטיבה גניזת שוסו-אין לשמר גם דוגמאות טקסטיל לא מועטות, וזאת באופן משביע רצון ביחס לתנאים הכלל לא אידיאלים השוררים ביפן. כך, בנוסף למשי סורי וססאני ודוגמאות מזרח אסיאתיות שנארגו בהשפעתם, נשתמרו בנארה דוגמאות מעולות לעבודת הלבד היחודית של מזרח אסיה. לבד, כזכור תוצר של עיבוד מכני של צמר כבשים וחומר גלם הקשור מסורתית באיזורי המרעה של אסיה המרכזית, שימש כחומר גלם צבאי ואזרחי בתחומיה של סין מתקופות מוקדמות למדי.

מרבד הלבד שבתמונה למטה, מציג לא רק עושר צורני המדגים תצורות פרחוניות שהן קלאסיקה מוכרת של שושלת טאנג, אלא גם עדות ליחסים האזוריים המורכבים שהביאו את השטיח האמור לשכון לבטח בנארה הרחוקה. בעוד שהשטיח האמור הוא בבירור תוצר של סביבה עירונית ולא של הפריפריה המרכז אסיאתית, לא מן הנמנע כי האמנים שהיו מעורבים ביצירתו היו מרכז אסיאתים במוצאם, ויתכן שמקורם בנאות המדבר של שולי הטקלמאקאן.

על פי ניתוח מבני של סיבי הצמר השונים המרכיבים את היריעה, נראה כי מקור הצמר הוא במרכז אסיה ומעדרים הקרובים בתכונותיהם לכבש עב האליה של מרכז אסיה המודרנית. מגוון הפיגמנטים בהם נעשה שימוש לשם צביעת השטיח נבע ממקורות מגוונים אף הם, ונראה כי נעשה שימוש באינדיגו סיני( Persicaria tinctoria), קורטם הצבעים, פואה ושאר חומרי צבע מגווני מקור, אך כאלה שנעשה בהם שימוש חוצה תרבויות לאורכה של היבשת.

בעוד שהרשומות המדוקדקות הנלוות למצאי האוצרות של השוסו-אין מאפשרות לנו להבין במידה רבה את המועד והנסיבות בהן נקלטו הפריטים האמורים במקדש הבודהיסטי, אנו נותרים באופן טבעי עם שאלות מרובות בנוגע למוצאם המקורי של רבים מן הפריטים הללו, בטח ככל הנוגע לאלה אשר מקורם ביבשת, אם בגבולותיה של האימפריה הסינית, ואם הרחק מעבר לגבולותיה המערביים.

עשרות מפריטי השוסו-אין המזוהים בודאות כתוצרי יבוא מייצגים תנועה ספורדית אך מתמדת של מוצרי עילית שמקורם בסין, באיראן, בתת היבשת ההודית ובעולם הביזנטי אל חופי יפן וזאת תחת תנועת הדחף המתמדת של כוחות היוצר הפוליטיים והאידיאולוגית של התקופה, אולי מן המעצבות ביותר בהסטוריה התרבותית של מזרח אסיה.