כורדים, בין זמן להרים.

שומע לא מעט מוזיקה כורדית לאחרונה, אמנם בווליום שלא יגרום לשכנים הסינים להתמוטטות עצבים טונאלית - אבל בהחלט באופן שמאפשר לי לשקוע בהווית גלות נוגה משהו, ובאותו געגוע עמום למקום שלא ישוב, ואולי לא היה מעולם.

ובאם נכונה השמועה, גם אם היא תועלתנית לצרכי השעה, כי גדודי הכורדים נערכים שנית לשמש כלי קדמי במטרות גדולות ממידותיהם -נאחל להם בהצלחה באשר יהיו, וכן בעתיד לבוא.

הכורדים כמובן משגשגים בעידנים של אזלת יד שלטונית, כאשר בתרונות ההרים ועמקיהם הרחוקים מאפשרים להם מפלט מיד הריבון הנעדר, ואת העונג הנדיר של מרי פנימי בינם בפני עצמם.

כעם לוחמני השוכן באחת מן הסביבות הקשוחות ביותר באסיה, הכורדים פיתחו יכולת דואלית להוות ציבור אורתודוכסי ופורע גבולות כאחד, כאשר האסלאם שבקרבם ידע לשאת את חרב האורתודוכסיה, כמו גם נטיה לגלוש מדי פעם לפרקטיקות פורקות הלכה, שלא לומר מפקרות לחלוטין. מעמד זה אפשר להם להוות גורם מייצב ומפריע כאחד לכל פרוייקט מדינתי באיזור, ויהי הוא מן הסוג הווסטפיליאני או במסגרת ההגיון האימפריאלי הישן, ואלה שימשו בעוצבות הפלדה הצפוויות והעות'מניות כאחד, וזאת לאורכם של קווים אזוריים, משפחתיים ודתיים ולאורכו של גבול חסר מנוח בו גאוגרפיה היא תמיד גורל.

חרב הפפיות הכורדית, ושאיפתם המתמדת לאותה אוטנומיה עתיקה, אשר בקונטקסט המודרני משמעה הבעייתי הוא פעמים רבות- עצמאות, משמעה גם כי הכורדים משמשים ככלי חוזר להגשמת יעדים הזרים לצרכיהם, כאשר בסופה נידונים הם פעמים רבות להחבט שוב אל מקומם המוגבל בידי כוחות הפנים והחוץ כאחד. ככל הנוגע לכורדיסטאן האיראנית- תהליכי התרוששות חומרית של האיזורים הכורדים של צפון מערב איראן, כתוצאה מדעיכתה הכלכלית של הרפובליקה האסלאמית, וכן המילטריזציה הגוברת של איזורי הגבול והלחץ המתמיד והאלים על מטה הלחם של כלכלת הקולברים (סבלי גבולות), עשויים בהחלט להוות גורם מדרבן להתגייסות כוחות כורדים-איראנים כנגד בסיסי הכח של הרפובליקה האסלאמית.

כשני מודלים חלופיים, עשויה הרפובליקה הכושלת של מהאבאד (1946), אותה יישות קקיונית שקמה באיזורי הספר הכורדו-אזרי ובתמיכה סובייטית תועלתנית וקצרת ימים, לשמש כסימן אזהרה חוזר לגורלם של הכורדים תחת משענת הקנה הרצוץ של המעצמה החיצונית מחד, ואל מול כוחה החוזר של המדינה האיראנית על גלגוליה השונים. מנגד, ההצלחות הלא מובטלות בקנה מידה כורדי של ארביל וכורדיסטאן העיראקית עשויות בהחלט לשמש כמגדלור שריר לשאיפות הכורדים בחבליהם השונים, ובמיוחד לנוכח תבוסותיהם היחסיות במחוזות כורדיסטאן המערבית.

בסופו של דבר נדמה כי המודל האידיאלי ליחסי הכורדים ומדינת העל האיראנית שבשוליה הם מסתופפים הוא בהחלט ורסיה של המודל האוטונומי, וטוב מכך- סוג של פדרליזם של ממש. מסגרת שכזאת עשויה לזכות את הכורדים באיזון הראוי שבין ברכת ההר לקללתו, וכאשר מעמדם התרבותי והכלכלי מכובד לא כמס שפתיים סמלי בידי מרכז שלטוני רחוק וחשדן, אלא כזה המעוגן במבנה פוליטי וחוקתי מחייב, ותחת מגבלות בטחוניות מחייבות לא פחות.

מודל זה אף יאפשר לכורדים גישה ישירה לשוק האיראני ואת המשך פיתוחה של כורדיסטאן, לא כמעוז הרים מנותק מים אלא כחלק אינטגרלי משיבתה המיוחלת של איראן למעמדה הכלכלי המרכזי במערב אסיה.