דוריאן פיצה בגבולות הציויליזציה

ואם כבר נגמרו לכם בדיחות האננס, אז אפשר גם להסלים מעט.

ברמת העיקרון אני לא בטוח שפיצה דוריאן היא דבר מופרך כל כך, בטח אם אתם בקטע של פיצות עם זליגה לקצה המתוק של הספקטרום, ואלה בהחלט נפוצות בסין, כאשר למצוא פיצות עם ענבים, אפרסקים משומרים ושאר פירות אינו דבר נדיר כלל וכלל.

אני אגב חובב פיצות כמו כל בן אנוש, אבל גם מאוד אוהב דוריאן, ועם זאת, לא מוצא דרך טובה יותר להרוס את שניהם מאשר להתיך אותם ביחד. אבל עם הסינים כבר אין כל כך מה להתווכח, והפיצה הזאת היא להיט ענק בכל רחבי סין בעשור האחרון לפחות, ומאז התחילה את דרכה באחת מרשתות הפיצה של סין הדרומית. הטרנד כמובן לא נפרד מן התאווה הסינית האדירה לדוריאן, שוק ענק המתדלק מיליארדי דולרים והנמצא במגמת עליה שנתית, תוך יצירת גלי הדף כלכליים בכל רחבי דרום מזרח אסיה היבשתית ומעבר. בהקשר זה עוד זכורה לי נסיעת לילה קיצית לאורך איזור הספר התאי, ותוך מעבר על פני שורות של האנגרים עצומים ועמוסים לעייפה בפירות הענק הקוצניים -כולם מיועדים להדחס במשאיות קירור עצומות בדרכן הלאה מעבר לגבול ואל קרבי השוק הסיני המהביל.

מעבר לסוגיית המתיקות, אני גם לא בטוח כאמור שקומפלקס הטעם המשלב האוממי של הגבינה והעגבניות בא בניגוד כלשהו לעומק השמנוני של בשר הדוריאן וטעמי הרקע הבצליים- גופרתיים משהו של הפרי, ועובדה שהמכלול הכולל מתיישב היטב על לשונה של עדת סין, כאשר כמה עשרות מליוני פיצות שכאלה נמכרות כיום כל שנה, על פי פרסומים זרים.

ומעבר לכך, העיקר פה הוא אולי האופן שבו אופני הגשה קאנונים-כביכול נשברים על חופי הגלובליזציה, והצורה שבה הרגש, המופרך כשלעצמו המוצמד לכיצד "עושים דברים" , מאבד תוקף בפוגשו את חוקי הטעם הכאוטיים הנמתחים כגבינה בין קצוות תבל.