זמיר כבול כנף

זמיר כבול כנף, מפינת הכלוב צא/ את נעימת חירות האדם זמר... אכזריות הטירן, דיכוי הציד/ את קיני הפיצו לכל עבר...הבעירי הכלוב הו אנחה בוערת. ..את מעשה הפרידה, קטעי.

(מתוך: ציפור השחר/מ.ת בהאר)

אין לי יומרה לומר משהו משמעותי על איראן, חוץ מכך שמקווה שמרחץ הדמים יגמר בצד הנכון של העניין.

הלב מצד שני נחמץ אל מול מה שנראה כחבלי לידה חוזרים של אומה שתמיד הרגשתי אליה משיכה אדירה, ושכאמור במידה מסויימת הביאה למהלך חיי הנוכחיים. לכן נראה היה הולם לנסות לתרגם, ולו כתרגיל (שהרי תרגומים לשיר הידוע קיימים בשפע), את ציפור השחר לקראת תרגול הפרסית של השבוע.

ואולי בכל זאת אין הולם מכך, שכן השיר הישן מהווה עדיין מעיין המנון חוזר לרוח החירות המפעמת בקהלי איראן, גם כשהמדכא למרבה הצער, נוטה להחליף רעלות מעל אותן פנים, שהן שוב למרבה הצער, פניה של איראן עצמה.

ומעבר לפאתוס הכה פרסי השופע מן היצירה, ושמוכר כיום בעיקר דרך קולו הקאנוני של מחמד רזא שג'ריאן, השיר האהוב מגלם בעצם קיומו את שלל הגורמים המנוגדים המשתרגים דרך הביוגרפיה של איראן המודרנית, ודרך תהפוכות האש והגורל שעיצבו את נתיבותיה.

שהרי מחבר "ציפור השחר" -מחמד תקי בהאר היווה בעצם חייו מאין קפסולת זמן לתהפוכות האדירות שעברה החברה האיראנית בימי המיצרים של ראשית המאה ה-20, וכאשר המודרנה עצמה, בכל גרסה שנבחר, כרסמה בשערי הגן הפרסי, ריסקה את חומותיו ואילצה את אנשיו במטע נסיוני בעל הרכבות עצים שונים ומשונים, לא מעט מהם- מניבי פירות מרים.

ואולי אין זאת מפתיע כי מחברו של המנון חירות איראני, ומעבר להיותו איש המהפכה החוקתית, פעיל פוליטי, הסטוריון, אסיר או עיתונאי, היה בראש ובראשונה איש מילים ומשורר פרסי שרגליו נטועות עמוק באחת מן התרבויות הליריות ביותר שקמו לבני האדם.

דבר מה דומה ניתן לומר בנוגע למלחין היצירה, אמן הטאר היהודי מורתזא ניי דאווד, כאשר למרות, ואולי בשל רקעו העדתי, זכה להגיע וזאת ברגע סגולי קצר מבחינת קהילתם העתיקה של יהודי איראן, לדרגת אמן תחת ידם הסמכותית של גדולי הרדיף ואף להפוך לאחד מן המקודדים הגדולים של אותה מסורת מוזיקלית עניפה, רגע לפני שנאלץ, כמו רבים וגדולים, להגר מארצו אל גולת מערב.

ואולי דווקא כאשר אופק הארועים, כוכבים ומזלות מעיקים את משקלם שנית מעל ארץ עתיקה, ומתיכים זה אל זה שאה ומורד, מולא וסטודנט וזאת במהלכים הולכים וקטנים ,הולכים וקורסים אל תוך עצמם בידי הזמן והגורל המכביד מנשוא, או אז נפרץ פתח זוהר תחת גלגל השמיים הסובב תמיד.

לפחות אז תיצרף איראן שוב באש התמיד של השאיפה לחירות אנושית, ותקום מעפרה שנית, וחוזר חלילה.