דרכים, אטריות, ובליל לשונות

דונגשיאנג (מילולית: הכפר המזרחי 东乡), הוא כינוי רשמי וחיצוני למדי לעם קטן, שוכן טרשים וצנוע במימדיו, השוכן לחופי רמת טיבט והנהר הצהוב.

סונים בדתם, אנשי הדונגשיאנג מתייחסים לעצמם כ"סארט" אותו כינוי מרכז אסיאתי עתיק המתייחס לרוב לשוכני עמק ומזרע, ותהיה זהותם תורכית או איראנית. בדומה לשבבי עמים כמותם, סלארים, בוננאנים ואחרים, המצאותם של הדונגשיאנג על גבעות הטרשים והלס של מורדות הנהר הצהוב קשורה ישירות לסופת המאה ה13. בשלהי מלכות המונגולים מצאו עצמם הסארטים כשליטים גאים של צברי כפרים חקלאים בספר ההר והמדבר, בעוד שפתם המקורית, תערובת תורכו- פרסית ומספר מילים ערביות, מומרת בהדרגה בניב מונגולי ארכאי להיום, וזה מעורב בתורו בסינית, טיבטית ומספר שברים אבודים משפתם העתיקה.

את אומנות מתיחת האטריות ("לה מיאן") למדו הסארטים מקרוביהם החווי, כמו גם את הקרבה למסדרי הצופים של לינשיא, מרכז האסלאם הסיני במאות השנים האחרונות. האטריות עצמן הן יצירה טכנית מרשימה הכוללת רידוד מתיחה והכפלה אקספוננציאלית של סבך הבצק בעזרת תנועות וירטואוזיות ודפיקה אופיינית של המוצר המוגמר בכדי לקבע את אורכו הסופי, בטרם יושלך צרור האטריות לדוד הרתחה ענק ויוגש בציר כבש מתובל או בצלחת רוטב רווי שום, בצל ושאר ירקות.

להבנתי מקור הלה מיאן הוא דווקא בקרב בני האן של איזור שאאנסי ושיאן, שם מתכון פשוט יותר טכנית בשם לה טיאו זי נפוץ עד ימינו וזאת למן המאה ה15 לפחות. משם ייתכן והתפשט המתכון אל מסדרון חה שי, והלאה אל ערי מרכז אסיה שם מוכנת הגרסא האהובה המוכרת בשם לאגמאן. בזמן כלשהו גם נוספה האפשרות להוסיף לבצק האיטריות נתרן פחמתי מאפר הצמח Halogeton glomeratus, כאשר תכונותיו הבסיסיות מקנות לבצק איכויות גמישות ונגיסות במיוחד.

באם יש הקלה בעת הנסיעות הארוכות על דרך המשי הנמתחת, היא היותה מרוצפת לאורכה בבצק, והידיעה כי בתום כל עיקול הר, טרשים ומדבר מחכה לפחות הבטחה, לקערת מרק מהבילה.