דרך שאינה דרך

שיגור ברכבת מהירה אל עבר הספר המערבי הוא כיום חוויה מענגת למדי ובוודאי רחוקה מצירי הדרך המאובקים של מרבית ההיסטוריה. שהרי אלו היו במציאות חפים לגמרי מרומנטיקה רדודה.

והרי דרך המשי עצמה, כמונח "טיפש" לרוב ושימושי לפרקים, יכולה להתקיים רק בדמיונם של אלה שמעולם לא נאלצו לשרך בה את דרכם.

שועטים לאורך המישורים ומעברי ההרים ב300 קמש ויותר, ובמחיר שווה לרוב נפש, קל לשכוח את "הדרך המרה", אותה רשת שבילי בהמות המשתרכים בין ערים ועיירות, צמתים מחוקים ונתיבי לס מאובקים, המבתרים את דרכם לאורך ומעבר לנהר הצהוב.

והדרך הארוכה נגמעת, עד ארץ שיא העתיקה, שהמחוז המודרני הנושא את שמה מרמז לא רק על אותה מדינה נכחדת, אלא בעיקר גם על אותו מונח מתוח- שהוראתו "פסיפיקציה" (寧) השכנת שלום.קורת גג ולב אך מסמר עקוב נעוץ בקרבם. וזה מזכיר כי שימושה העיקרי של הדרך היו אלה שנדחסו אליה בכפיית הפרנסה, הפליטות ושירות הריבון, וזאת ליעד כה רחוק וזר מן המכורה.

ואולי דווקא קשיחותם היחסית של ההסדרים המודרניים תואמים להפליא את צרכי הגבול החיצון של המדינה התיכונה. שהרי הזכות לשייט כענן אל מיצד גבול נשכח ורווי דמעות ומרי בקצותיה של דרך עתיקה, שמור לאלה שיגעו והבטיחו את שלום ושלמות הארץ ואת הושבתם של בנים על גבולם, ולא פסע מעבר.