נפחי הגבולות- אנשי הבונאן של גנסו

מכל שבבי העמים המנקדים את שולי הרמה הטיבטית, שם נבזקו ביד הסופה המונגולית שטרפה את אסיה במאה ה-13 למנינם -חביבים במיוחד הם הבונאן.

בני בונאן, מן הקבוצות האתניות הקטנות בסין, הם עם שכאופייני לאזור נוצרו כסגסוגת מונגולית, אליה נספחו מיני תבלינים בני חווי, האן, טיבטים וקבוצות נוספות, ובעוד ששפתם נותרה מונגולית ביסודה היא מדגימה בהתאם לתחום מושבה השפעות טיבטיות וסיניות ניכרות.

בני הבונאן מפגינים דו צורתיות דתית, ובעוד שקבוצה אחת מבניהם שמרה נאמנות לבודהיזם הטנטרי, קבוצה אחרת היגרה ברבות הימים צפונה למחוזות הלס של מוצא הנהר הצהוב, שם המירה את דתה במהלך המאה ה-18 לדת האסלאם ,ונאמר שהוצג בפינהם בפני המורה הסופי הכריזמטי, מא לאיצ'י.

ייסוד מרכזי בזהותם של הבונאנים של גנסו הוא מעשה הנפחות.

איכרים בבסיסם, הבונאן התמחו בחישול כלי עבודה, מחרשות ופרסות סוסים, אך במיוחד ידועים בפגיונות אותם הם מחשלים, ששמעם יצא למרחוק באזורי הספר, ההר והמדבר של צפון מערב סין.

טענה נפוצה בקרב הבונאן היא גם כי אבותיהם שימשו כנפחים בשירות החאנים המונגולים, וכי חלקם אף שרתו בקסיג, כשומרי הראש של האצולה הג'נגיזית, ומכאן שמם הסיני (באו-אן , סוג של "מאבטחים, שומרי שלום"). למרות זאת, נראה שהתגבשות הבונאן כקבוצה מובחנת לא נעשה לפי תקופת שושלת מינג שלשרותיה התגייסו רבים מהם כאנשי מוצבים בספר הסינו-טיבטי.

הסכינים והפגיונות הבונאנים ידועים ביופים ובידיות הקרן המעוטרות ומרובדות המתכת שבבסיסן. במיוחד התמחו הבונאן בפלדת פחמן מקופלת, שהקנה להם פרסום בקרב קהילות הנוודים והחקלאים שבין הגובי למרעות טיבט.

אומנות פלדת השכבות (סינית ציורית: ברזל פרח מקופל 折花铁 ), היא טכניקה עתיקה לשילוב מתכות בדרגות קושי שונות לכדי להב גמיש וחזק, וכמו המסורת העתיקה של פלדה כורית (או "דמשק" בחלק מסוגיה, סינית: 镔铁) מקורה כנראה ביבוא טכנולוגי וחומרי מן המערב.

כמו מלאכות מסורתיות וקהילתיות רבות, מסורת קיפול הפלדה של צפון מערב סין נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה המאואיסטית, ורק בשנים האחרונות ותחת הליברליזציה הכלכלית וקידום האמנות בידי נפחים בני הקהילה חזרו פגיונות הפלדה המקופלת לשווקים, שם זוכים לפופולאריות רבה בקרב אספנים מקומיים.

צורתם של הסכינים מזכירה מקבילות מונגוליות וטיבטיות, ואין זה מפתיע בהתחשב בערבוב האוכלוסיות והתרבויות האופייני לצפון מערב סין. לעיתים יתלוו אל הסכין הראשית סכין לוויה קטנה בנדן כפול או זוג מקלות אכילה.

כיום מצויות בשווקי הספר הטיבטי סכינים בונאניות רבות מאיכות ירודה, הן מבחינת הלהבים עצמם, והן מבחינת ריהוט המתכת והעץ העוטפים אותם, אך דוגמאות טובות של סכינים אלו מחזירות אותנו עמוק ורחוק לימי הזוהר העליזים של המערב הפרוע של סין בו התערבבו אלה במעי אלו מושלים מושחתים וחובבי אופיום, מורדים טיבטים וכנופיות סופיות דוברות מונגולית, וזאת תוך שימוש בלהבים מחושלים כהלכה.

תעשית הסכינים העכשוויות רחוקה מאלה של האבות הקדמונים- וזאת עפ הנפחים עצמם, אך יש לקוות שבחסות ניסוי טעיה וידע מודרני, ואם רק יתיר זאת הריבון שתחת השמיים הגבוהים, עוד יחזרו סכיני הבונאן לימי תהילתם שבדרכי הלס של שולי הרמה הטיבטית.