נשמת בייג'ינג

הביקור הנוכחי בבייג'ינג מוכיח שוב מדוע יש בה את כל הדרוש להכתירה כ "עיר גדולה". מונח שבראשי לפחות מתקשר פחות לגודל פיזי, אלא לאותו מארג סמוי של קישוריות עמוקה.

ואין יותר מחמם קרביים מאשר לצעוד שוב אל מול מקדש קונפוציוס שבגואוזי ג'יאן, לא בכדי להכנס חלילה, אלא כדי לבהות שוב בלוחות האבן שעל שפת הרחוב, ובכתובת מחומשת השפות שעליהן.

אותו סדר עתיק כבר מזמן לא מולך כאן ואם זאת, עוד כאן ממש בנתיבים קלושים אך מוחשיים דיו.

קוראי המנצ'ורית חלפו אז מזמן, נטמעים בין סימניות ההאן החזקות שלשמאלן. אך האימפריה המנצ'ורית במידה מסויימת עודנה כאן, במידות אם לא בתוכן, ודי להביט בצידה האחר של האבן בכדי להווכח בכך.

והטיבטים עוד כאן, יורדים מן ההרים אל מרכז הממלכה לעלות לרגל ליונג חה גונג, ולהעלות סלפי לאיזו רשת חברתית. אפילו הקרלוקים חזרו במספרים ניכרים, לאפות לחמי נאן שטוחים ולמתוח אטריות. והמונגולים? בניגוד לשיר הידוע, לא עזבו מעולם, והם מחזיקים, מכריסים, בר ספון עץ ומעשנים יותר מדי.

וחווי בני המקום מוכרים מתוקים ובירה תחת שלטי ה"חלאל", ובני האן - סוחרי תה מפוג'יין, תיירים מחוביי ובעלי פונדק משאנדונג, נשאבים אלה ואלה לכח היוצר, השימור וההרס של הבירה הצפונית,.

החוטונגים גם עוד כאן במיעוטם. שארית הפליטה האחרונה מתוך "ארבעת העתיקים" האבודים של בייג'ינג, השכונות המסורתיות הללו היו ונותרו ליבה האמיתי של העיר, גם כאשר עור חומותיה האדירות קרס וחרב, מקדשיה נדמו ברובם וליבה הקיסרי קפא לאבק מוזיאוני.

ולפחות לי, האורח, נדמה כי בייג'ינג הגיעה למקום של השלמה מסויימת עם עברה, וזאת לאחר מאה שנים של תהפוכות גועשות. האם די בכך בכדי לרצות את שוחרי שלומה בסמטאותיהם הנזיריות? הלב הנוסטלגי הוא לב דואב, ללא קשר הדוק למהלכו של עולם. באם די באוושת כלי הרכב החשמליים ובניחוח בתי קפה להזרים דם חדש בעורקי הלבנים העתיקות, ולהבטיח את מקומן בעולם הנדמה כמאץ את עצמו לדעת? לעצי הצפצפה נבואות. אך הקיץ בפתח, הלחות כבר עולה, ואפלולית הסמטאות מזמינה כתמיד, ברוח קלושה. לפחות להיום, נשמת בייג'ינג, עודנה כאן.