מלאכות ונוסטלגיה בכפר הסיני המדומיין

אמנם כבר עברו שנים מספר מאז שסרטוני המלאכות של לי זי צ'י חרכו את המסכים בסין ומחוצה לה.

ואמנם היה נח לראותם בזמנו, ואולי בצדק, כסוג של "אגרו-קיטש" של פשטות מעושה. אך את ההערכה הראויה למלאכת המחשבה, התכנון, המיומנות, הליטוש וההפקה העומדת מאחורי הקטעים של העלמה לי ודומיה הרבים, קשה לקחת מהם, גם כשנדמה שהם נענים כולם לאותו נוסח חוזר, ולעיתים נדוש, של מכתש-גור חתולים- שטיפה -ירח מלא-בריזת במבוק- שיוף וכולי.

ובכל זאת, שווה אולי לחזור ולבחון בקצרה שתי זוויות,- שלוכדות את עיני לפחות, בכל פעם שאני נשאב לסרטוני הכפר הסיני, מוצלחים יותר או פחות, ושניהם נעים סביב הנושא של רצף וזכרון הסטורי, ממשי או מדומיין.

ניתן לקבוע במידה מסויימת של בטחון כי הכפר הסיני הוא התופעה המשמעותית ביותר בהסטוריה של התרבות הכבירה הזאת. ובעוד שלנו, כקוראים, מטיילים או חולפים לרגע, קל באופן טבעי להתרכז בשפע הארמונות, המקדשים, הביצורים ושאר התוצרים של הסמכות הקיסרית הסינית ולוויניה, קשה להתעלם מן העובדה הפשוטה כי רוב הסינים במשך רובה המכריע של ההסטוריה הסינית, נולדו גדלו וחלפו כולם בסביבה הכפרית.

האיכר הסיני שימש מאז ומתמיד כבסיסה הנרצע של המערכת הקיסרית, ועל בסיס עמלו ניצב המודל השלטוני הסיני במשך רובו המכריע, לאורך כ2000 שנים, ובעוד שהוגים רבים, יהיו הם מן הפלחים הדאואיסטים, הלגליסטים או הקונפוציאנים של היקום המחשבתי הסיני, הסכימו ברובם כי יש לשמור על האיכרות חופשית מגורמים טורפניים (זולת מנגנוני הקיסרות עצמה כמובן), ובמצב בו האיכרים חופשיים דיו על מנת להרויח את מטה לחמם מחד, ומאידך לספק למעמדות שמעל את המס המינימלי הדרוש, בעבודה ובמיוחד בדגן, וזאת לשם קיום העולם הסיני כסדרו.

בהתאם לזאת, אין תימה בכך כי המאה ה-20 היתה המאה הדרמטית ביותר בחיי האדם והמדינה הסינית, כאשר קירות הקיסרות נותצו בידי כוחות אדירים ממנה, והארץ כולה ניטלטלה בין רעיונות, שיטות ממשל וניסויים חברתיים מהגדולים בהסטוריה, וזאת עם תוצאות הרות גורל. בתקופה קצרה להפליא זאת, כמחצית מאוכלוסיית סין וזאת במספרים אבסולוטיים אדירים, חצתה את קו התפר שבין הכפר לעיר, רובה לבלי חזור.

המעבר לעיר, בתלות ובצמידות לתהליכים כלכליים ופוליטיים מהירים, ניתק רבים מתושבי סין לא רק מעבודת האדמה (שאין מה להתייחס אליה בנוסטלגיה יתרה), אבל גם משלל המארגים החברתיים אשר קשרו משפחות, בתי אב וחמולות למקומם בעבותות של דם, אדמה וזכרון. משמעות הדבר היא גם כי רובם המכריע של הסינים העירוניים, ללא קשר למעמד או השכלה, רחוקים כדי דור ואולי שניים מחיי הכפר הנשכחים, ולרבים מהם עוד משפחות, קרובות או רחוקות המאכלסות עדיין את המרחב הכפרי.

האורבניזציה המהירה, על יתרונותיה הברורים, גבתה מחיר חברתי ונפשי ניכר מרבים מאזרחי סין, כאשר מירוץ החיים העירוני, מחירו ואתגריו, ובהמשך, סגרי הקורונה וימי ההאטה הכלכלית, תרמו אולי כולם לאידיאליזציה כלשהי של חיי הכפר הסיני, או לפחות כפי כשתושב העיר מסוגל לדמיין אותם עם קורטוב כלשהו של שכנוע עצמי.

עם זאת לא מדובר פה בניתוק אידאלי מוחלט, שכן מעבר חוזר, חלקי או מלא לאיזורי הכפר, בטח אלה המקורבים לאזורים מושכי תיירות ביוננאן, פוג'יין, סצ'ואן ואחרים מאפשר לעירוניים מבוססים, או לפחות לילדיהם חסידי ה"טאנג-פינג", לשוב לסדר חקלאי וקהילתי מדומיין, באופן שאינו שונה מהותית ממקביליהם שוחרי הפשטות הצרכנית שבמערב. הקליפים של לי זיצ'י ודומיה משקפים אולי מבט מורכב, נוסטלגי, ולא מעט מדומיין (ובהחלט מצופה סוכר) , על יחסי עיר וכפר בסין המודרנית,וזאת בימים של הבשלה ואף האטה כלכלית. באם מדובר ביצירה אסתטית בלבד המכוונת ללב תעשיית הסושיאל, יתכן מאוד, באם יש בה הד של ממש מדם ליבם של הסינים בני זמננו, זאת כבר עניין של הקשר, זמן ומקום.

סוגיה שניה ואחרונה, היא שאלת הטכנולוגיה המסורתית המככבת בלב סרטוני האגרו-סושיאל הסינים, כאשר המשפיענים המוכשרים שבהם מציגים מבחר מסחרר ראש של מיומנויות "עתיקות" אשר בעבר היו נתונות ברובן להתמחות משפחתית או מקומית, ובוודאי דרשו תהליך רכישת מיומנויות ממושכת במסגרות אלה. מלאכות אלה, מחרשות מתכת ועצם לייצור נייר, דיו מסורתי ומכחולים ודרך שפע עשיר של טכניקות, תהליכי יצור מורכבים ויצירתיים, רבים מהם כוללים שימוש אלגנטי בכלים ידניים- יצירה טכנולוגית הולכת ונכחדת בעצמה. כל אלה מוסיפים נופך אסתטי, ובהחלט וירטואוזי לדמות היוצר המסורתי-לכאורה העומד במרכזן. קפוא כביכול ברגע פסטורלי ועל-זמני, אך בפועל נטוע בלב תעשיית הסושיאל הגלובלית וצרכיה המידיים.

בשימור, החיאת והצגת המלאכות המסורתיות הסיניות, גם בגרסתן הבידורית, יש, בעיני לפחות, עניין מעבר לסוגיות של נוסטלגיה מוזיאונית, והן מטילות זרקור כלשהו על האופי הסיני, ועל יכולתו לעטוף יחדיו למדנות, קפדנות יתרה, ותשומת לב לפרטים. זאת, בשיתוף עם דמיון וזכרון הסטורי ארוך המחובר למעיינות ידע עממי וטקסטואלי כאחד, מאפשרים לאמני הסוישאל לגשר על קטיעה חברתית וטכנולוגית, חלקה התרחשה או מתרחשת בדורות האחרונים ממש, ואף לשחזר או לחדש טכנולוגיות עתיקות אשר נכחדו מבלי שהותירו חוליות חיות בשרשרת הדורות.

יש לציין גם שטרנדים אלו לא נותרים רק על גבי מסכים או נידונים לגלילה של רגע, ופגשתי לא מעט אמנים, חלקם בהחלט משתייכים במידה זו אחרת לדור ה"טאנג-פינג" בעל המרד השקט, אשר מוצאים את דרכם כבעלי מלאכה, אמנים וחרשים זעירים. טיפוסים מרתקים אלה נטועים היטב במורשת הטכנולוגית והעיצובית הסינית וזאת ברשת סמויה של שחזור, למידה הדדית, ניסוי וטעיה, ומייצרים חפצי חמד הנטועים בין עבר ועתיד, ובין אפלולית בית המלאכה לשוק המקוון.

מה הערך שבכל זאת? ישקול כל אדם בעצמו. ואולי המהותי כאן הוא רוח הזמן, והקונפליקט החמקמק העולה ממנה והכמיהה של קהלים רבים, גם בתוך סין עצמה, לשיבה הרומנטית לטבע, ולפשטות מדומיינת הנטועה היטב בקהילה אנושית חמה ובסביבה אקולוגית ברת קימא. אז למרות המרחק הרב שבין הפסטורליה האוטופית, הרגשנית והמהוקצעת הנשקפת מהסרטים המלוטשים הללו והמציאות המורכבת שליוותה את חיי הכפר הסיני ההיסטורי, אין ספק כי התוצאה מלמדת למדי.