הבודהא מן המזרח התיכון

שקיאמוני-בודהא. . מצרים הרומית. שיש מרמרה. מאה ראשונה לספירה (?) . . בעולם אולטרא-מקושר שנדמה לאחרונה כהולך ונפרם, כדאי אולי להזכר כי במידה מסויימת, כך תמיד היו הדברים, כאשר הדרכים הקושרות מקום למקום נתונות לגלי הגאות והשפל, זכרון ושכחה, בהתאם ליד המקום והמקרה, הזמן והריבון.

ולעיתים ישנם הבהובים, קטנים כגדולים לקשרים שהיו ואינם, בודהא השיש של ברניקי המצרית הוא אחד מיוחד מניצוצות שכאלה, תוצר של הבהוב דרכים בא ונגלה, שב ונעלם.

כעיר נמל מרוחקת אך אסטרטגית, ברניקי טרוגלודיטיקה קמה כמעוז הלני לשילוחם של פילי אפריקה לצרכי לוחמה, כאשר תוואי החוף הנוח, קרבתה למכרות נוביה ומזרח אפריקה מצד היבשה ולנתיבי המונסון מצד הים הפכו אותה בהמשך לכור היתוך יחודי בין אגן הים התיכון, אפריקה הפנימית ומחוזות הענק של האוקיאנוס ההודי.

למרות המרחק הרב ותוואי השטח העוין, ברניקי שמשה כמוצב סחר קדמי של מצרים התלמית, (ובהמשך - של האימפריה הרומית), עם חופי ערב, איראן, ולבסוף תת היבשת ההודית ומעבר. מיקומו הנידח של היישוב לא מנע ממנו לקיים אוכלוסיה משמעותית ומגוונת במוצאה, אשר מעבר לגרעין קשה של תושבים ממוצא יווני-מצרי, כללה גם בני עמים שמים, תדמורים, ערבים ואולי אף מספר יהודים, וכן עדויות לנוכחותם של מספר גאלים וגרמאנים, ואולי החשוב ביותר לענייננו- טאמילים מדרומה של הודו.

שכן אלה האחרונים, גורם פעיל בסחר הענף שבין אגן הים התיכון לחופי הודו, הותירו אחריהם בחולות לא רק מטען נכבד של עצי טיק, מנחת פלפל נדיבה, ורישום טמילי בכתב ברהמי, אלא גם פסל בודהא נכבד, המערבי ביותר שנוצר מחוץ לאפגניסטאן עד העידן המודרני ממש.

ובמידה רבה הבודהא הנכבד, הוא כולו "משלנו" שכן זה גולף באופן מקומי על ידי אמנים מאגן הים הים התיכון ותוך שימוש באבן שיש מובחרת ממחצבות פרוקונסוס הידועות שמדרום לאיסטנבול המודרנית.

פסל הבודהא - סקיאמוני, אשר נחשף בשנת 2022, שומר באופן מדוקדק על מאפיינים חשובים מן הקאנון האומנותי הבודהיסטי, כגון מנח הגוף, טפיחת הראש מכוסת התלתל, תנוכי אוזן מאורכים וכמובן הילה קורנת - כולם מאפייני יסוד של דמות הבודהא ואכויותיו. עם זאת, עיצוב הילת השמש שלראש הבודהא ודקויות סגנוניות בתווי פניו אינם מוכרים משום דוגמא מקבילה, גם לא מן האומנות הגופטית והגנדהרית (שכזכור הושפעו בעצמן עמוקות מן התרבות ההלנית), ונראה כי מדובר בהדהוד מקומי של פיסול בודהיסטי שבוודאי נעשה לאור דוגמאות שהובאו לחופי מצרים בידי יורדי הים ההודים.

בודהא השיש המערבי כאמור אינו הדוגמא היחידה לתרבות חומרית ממקור הודו באתר בריניקי, ומלבד שרידי מחצלות, קרמיקה, מפרשים וקופי מקוק אסיאתים, נמצאו במקום גם שרידים נוספים המעידים על ישיבת קבע ארוכת טווח לחופי אפריקה, והשתתפות פעילה של אנשי הודו בפולחן המקומי, הגם שנעשה -כמקובל, על פי דרכם ולצרכיהם הם. כך, בנוסף לבודהא השיש, ולשרידי מספר פסלים בודהיסטים נוספים, נתגלו בחפירות מקדש איזיס או בסמוך לו כתובת סנסקריטית מאוחרת יותר, וכן מצבת אבן המציגה אלמנטים רומים בשילוב אלוהיות שמקורן בעולם הוודי המוקדם.

חשיפת פסל בודהא-שקיאמוני, מן החפצים האיקונים ביותר של תרבות ה"מזרח", לא רק הרחק בצל מערב, אלא גם כתולדה של ייצור מקומי היא מן הסתם ארוע מרגש לכל חובב ארכאולוגיה בודהיסטית ובכלל, אך גם מעבר לקוריוז הברור שבחשיפה, הפסל האמור ודומים לו מאפשרים לנו הבנה גוברת של מורכבות המגעים בין אזוריו השונים של העולם הישן.

באם לחפצי עבר העולים מן החולות יתווספו תובנות חדשות בדבר עומק המגעים הרעיוניים שבין מזרח ומערב, זאת עוד מוקדם לדעת, אך ערכם כסמני דרך שבים ונגלים לקשרים נמוגים בין מקומות שהזמן שכח, בכך אין שום ספק.