נתיבים סופיים, ממרכז אסיה לירושלים

כעיר השלישית בחשיבותה לאסלאם, ולמרות הימצאותה בשוליים הפוליטים של היקום המזרח תיכוני שמרכזו היה לרוב בקהיר, בדמשק ובהמשך באיסטנבול, היוותה ירושלים יעד מושך למלומדים, הוזים ועולי רגל במשך דורות.

במסורת הסופית (צופית), נתקבע המנהג לעבור דרך ירושלים בדרך לאתרי החג'אז החשובים, ורבים מחסידי המסדרים הסופים של הודו ומרכז אסיה חלפו בעיר ושהו בה באורכי זמן משתנים, כאשר הדימוי הירושלמי הנצחי של עיר אדוקה ועניה התאים יפה לכמה מהאידיאלים הסופים הנפוצים ביותר.

החל משלהי המאה ה-19, זרם עולי הרגל למכה עלה משמעותית בחסותם של קווי התעבורה המודרנית ונוחות המסע היחסית שהציעו , כאשר קווי ספנות מהירים מנמל מומבאי הציעו למוסלמי הודו, סין ודרום מזרח אסיה אפשרות ריאלית ונוחה בהרבה לממש את חובת החאג' ותוך כדי כך להפוך לראשונה את העליה למכה לתופעה גלובלית של ממש.

אל קווי התעבורה הימית המתפתחים הצטרפו רשתות הברזל והקיטור שהחלו לרשת את רוחבה של יבשת אסיה ואפשרו בתורן לתושבי תורכסתאן הרוסית להצטרף לתנועת החאג' במובנה המודרני.

בעוד שרבים מתושבי מרכז אסיה שבחרו לצאת לחאג' עשו זאת גם כן דרך התוואי הדרומי ונמלי תת היבשת ההודית, קווי התעבורה של רוסיה הצארית אפשרו לעולי הרגל לקיים מסע ארוך יותר, אך רווי אפשרויות רוחניות ועסקיות כאחד דרך החוף הכספו-תורכמני, באקו ואיסטנבול, ופעמים רבות כאמור, דרך אל קודס עצמה.

שנות העשרים והשלושים ידעו התגברות מסויימת בנוכחות הסופית בעיר הקודש, אשר נוצרה בין השאר תחת לחצי הוואהבים בחיג'אז ומאבקה של הרפובליקה התורכית הצעירה במסדרי הסופים ומורשתם, תוך הוותרותה של ירושלים כיעד המשמעותי היחיד כמעט במרחב המזרח תיכוני בו הרשתות הסופיות זכו לחירות פעולה וחופש פולחן יחסי, כאשר עלייה לרגל לקברי קדושים שונים, בהם קבר דויד, מערת המכפלה וקברה של המשוררת הידועה בת המאה השמינית, ראבעה אל-עדוויה היו מקובלים ביותר.

, ספרי מסעות בני התקופה מלאים בתיאורי דרווישים. מאובקים בני ארצות רחוקות המשרכים את דרכם אל עברה של ירושלים, קערת נדבות בידם, עורות נמרים וטיגריס על כתפם וגרונם מלא קריאות תשבחה לבורא העולמין ולמלאי הנדבה כאחד.

"..שערם פרוע, וזקנם הסבוך שפוך על חזה וגב..מגבעת לבד ועורות צבאים ונמרים על שכמם, וחרוזי עץ עצומים נתלים מצוואר ועד מותן...דרווישים משוטטים משם ומכאן, עם חלילים ותופים מקבצים נדבות.."

בירושלים עצמה קמו במרוצת הזמן מספר אכסניות סופיות האמונות על עולי הרגל ממרכז אסיה ודרומה, כשהידועות שבהן כיום, האפגנית, האוזבקית וההודית עוד שוכנות לבטח בין חומות העיר. במיוחד היתה חשובה האכסניה האוזבקית של מסדר הנקשבנדיה (זאוויה אל אוזבקיה), שראשיתה ככל הנראה במאה ה-17, ושרתה רבים מעולי הרגל מתורכסתאן המערבית והמזרחית ושספרי הרישום שבה מעידים על עולי רגל רבים מכל ערי מרכז אסיה ההסטורית, ובהן קשגר, חותאן, קוקנד וסמרקנד, חוג'נד, בוכרה וחיווה. אכסניות עולי הרגל האמורות אפשרו לעולי הרגל היגעים לא רק מקום לינה ואפשרויות הזנה פשוטות אלא גם מקום מפגש עם חסידים- אחים לדרך מארצות אחרות, תוך תחזוקת התשתית החברתית, התאולוגית והטקסית של הרשתות הסופיות השונות.

התקופה הקצרה והפורה למדי שבין סופה של המאה ה-19 וראשיתה של העשרים אפשרה אזי חלון זמנים יחודי למדי במהלכו יתרונות התחבורה המודרנית מחד, והגבולות הפתוחים יחסית מאידך אפשרו הזרמת דם רענן, מהיר ורווי קיטור בתנועת העליה העתיקה לרגל לערי הקודש של המזרח התיכון, ובפרט תנועת עולי הרגל הקשורים בתנועה הסופית. עם זאת, מוראות המאה ה-20, וכן הקמתה של ברית המועצות שמו סוף לא רק לתנועת העליה לרגל במתכונתה העתיקה, אלא גם לרבים מן המודלים הצעירים והממוכנים של העליה הירושלמית לרגל מארצות תורכסתאן, קטעה אותם באיבם, ואף הותירה מספר מסויים של הולכי דרך טטארים, אוזבקים, טג'יקים ואחרים כפליטים בארצות הקודש, אך גולים מביתם של ממש.

הקמתה של מדינת ישראל וההסדרים הפוליטיים החדשים שנוצרו בעקבות כך יצרו אתגרים חדשים לתנועת עולי הרגל, אם כי מספר מסדרים סופים חובקי עולם בהם השד'אליה, הקאדריה, הרחמאניה וכן הנקשבאנדיה עצמה עודם פעילים בהחלט בערי ישראל והגדה، כאשר רבים מחבריהן מנהלים יחסים מורכבים למדי עם תנועות האסלאם הפוליטי, בנוסף לשאלות המובנות , בטח כיום, של זהות ומקום.

ירושלים עצמה, ירום הודה, עודנה משמשת יעד עליה לרגל בקרב חברי מסדרים שונים, אך דפוסי העליה לרגל באופן טבעי מתרחשים באופן לא רומנטי להחריד דרך רשות ההגירה המודרנית של מדינת ישראל ולא בנתיבי האבק המתפוררים של האימפריה העות'מנית המאוחרת, אך מוכיחים שוב ושוב כי אם בגב גמל, או ברגל יחפה, בחסדי קיטור או על גבו הפלאי של המטוס, הכמיהה לשכון בתוככי ירושלים כאשר דיברת, ולעשותה בנין עולם, עודנה עומדת בצורה זאת או אחרת, ותעמוד כנראה אצל רבים מאיתנו, לעולם ועד.