עצי הזית של סין

זיתים אינם יבול מסורתי בסין,

הזית הסיני או "גאן לאן" הוא יצור שונה בתכלית, דרומי במוצאו, אך כזה אשר בדומה לזית הבית ראוי לרוב לאכילה רק לאחר תהליך השריה, המלחה והתססה, או לחילופין -לאחר בישול עמוק בסירופ סוכר צבעוני ומתובל ואחריו ייבוש כהלכה.

העיר הפוג'יינית צ'ואן ז'ואו (泉州)., נקראה אמנם בפי הסוחרים הערביים בשם "זייתון", כאשר המקור האטימולוגי לשם אינו ברור דיו, אך תאוריה נפוצה היא דמיון צלילי לשם הסיני ציטונג, אחד משמותיו של מין של עץ סוב-טרופי המשמש מקור לשמן טונג, חומר איטום ידוע אשר היה נפוץ במספנות צ'ואן ז'ואו במהלך התקופה הקיסרית המאוחרת.

ולכן כאשר החלטנו להסתכן ולהזמין שמן זית סיני במקום שמן הזית היווני (הסביר) או הספרדי (הנחות לרוב) הנפוץ במחוזות הטאו באו, נרתעתי לא רק מן המחיר הגבוה משמעותית משמני הייבוא, אלא גם מבוז שורשי למדי לתוצרי זית שלא ידעו שמש ים תיכונית קופחת מה היא. לבסוף, וכאשר נוכחתי כי מקורו של שמן הזית האמור הוא ממחוז גנסו המיוחס, העסקה אושרה בהנהון של ידענות לוונטינית מעושה.

לזית הסיני היסטוריה עכשווית למדי, וזה חב את הורתו ולמרבה ההפתעה- לאימפריה האלבנית בראשות אנוור הוג'ה, ולתשורה של רבבת עצי זית בלקנים שנתרמו לסין המאואיסטית בתקופת תור הזהב של יחסי סין-אלבניה. עצים אלו נטעו תחת עינם הבוחנת של מומחי אגרונומיה סינים ואלבנים במספר מחוזות ברחבי סין, תוך שאיפה לאיתור הטרואר התואם ביותר את מולדתם הטרשית שבקצות מערב, המיוחס בעצים אלו ניטע כאן ביוננאן על ידי לא אחר מאשר ראש ממשלת סין האגדי ג'ואו אנלאי וזה נדמה כמשגשג במולדתו החדשה, בואכה טיבט ונוכח גשמי המונסון הקיציים.

על אף מכורתו הפרולטרית, שמן הזית הסיני המודרני מהווה יותר מכל תוצאה של הקפיטליזם הסיני המאוחר, ויכולתו למקסם את את כוחם של כוחות השוק היצריים, רשתות התמיכה הממשלתיות השונות וכן לאריגתו הגוברת של השוק הצרכני הסיני לרשתות הגלובליות אשר אפשרו קיומו מלכתחילה. ובעוד שקשה לומר כי שמן הזית, זה המיובא, וביתר שאת, זה המקומי, הפך להיות מוצר יסוד בכל מטבח סיני, ההכרות הגוברת של הצרכן הסיני עם מעלותיו, יוקרתו וטעמו של שמן הזית הביאו לעלייה משמעותית בצריכת שמן זית ובהכרה בפוטנציאל הכלכלי של ענף הזית בסין.

בהתאם לכך ידע ענף שמן הזית הסיני עליה משמעותית בהיקף המימון והנטיעה של כרמי זיתים, רבים מהם באזורי הספר המערבי ובמחוזות יוננאן, סצ'ואן ובמיוחד כאמור בגנסו, וזאת באזורים אשר באופן מסורתי פיגרו לא מעט מאחורי המזרח המתועש. בעוד שהשקעה משמעותית בידע מקצועי (חלקו אגב- ישראלי) , טיפוח זני זיתים מקומיים עמידים לתנאי גובה וקור, מעבר לזני המקור הבלקנים, הספרדיים והאיטלקיים והשקעה מסיבית בשיווק, בין השאר לשוק היפני הביאו לעלייה של מעל 200% בתפוקת התעשייה המקומית מ2500 טונות לכ8000 טון בשנה שעברה. מספרים אלו הם אמנם נתח שוק זעיר בהשוואה לענקיות שמן הזית הים תיכוניות, אך בהחלט מרמזות על חזונה העתידי של תעשיית שמן הזית הסיני להשתלבות כענף חקלאי מבוסס וידוע בעל פנים גלובליות למשעי.

בחזרה למטבח- מלא יוהרה ים תיכונית התפנתי לפתיחה חצי טקסית של פח השמן הסיני, וזה ניגר מן המיכל בקילוח זוהר אך איטי וקרוש למדי, אולי סימן חיובי ובהתחשב בטמפרטורות הנמוכות ששררו במטבח, אבל כזה שגם להבנתי הצנועה תלוי בהרכב השומנים הספציפי לשמן המופק יותר מאשר תו איכות מהותני. לאחר מנוחה קצרה על אדן החלון ולנוכח השמש היוננאנית הקופחת, השמן הנוזלי עבר מבחינתי את מבחן הריח והצבע ושניהם היו בעיני בדיוק כפי ששמן זית טוב אמור לעבור את שתי מערכות החושים הראשונות, גוון ירוק-צהבהב טרי ויפהפה וריח זיתי עמוק וחריף- יותר בית בד אפלולי בבית נטופה מאשר תוצרי הסחיטה המיובאים והאנמיים הזמינים כאן בדרך כלל למרבה הצער. בוש מעט בזלזול המוקדם שלי בפאר החקלאות הסינית, השמן שודך אחר כבוד ללחם מחמצת, אייראן תוצרת בית ולמחרת, באופן כפייתי מעט, לחומוס, פיתות טריות וסלט עגבניות חריף ועמד במשימה באופן המלא ביותר במסגרת המקום והמעמד.

וחוץ מלשמח בטן מזרח תיכונית בצהרי יום שישי, שמן הזית הסיני מהווה אולי יותר מכל סמן חוזר לתזזיתיות המסחרית של סין המודרנית, ליכולתה לאמץ, לעבד ולעיתים אף לשפר מוצרים ורכיבים אשר אומצו מן החוץ ולעשות זאת בהצטיינות יתרה. באם שמן הזית שמקורו בסין, בדומה לקפה ומוצרי טכנולוגיה יהפוך להיות מוצר מוכר בעל תו איכות מוערך, או באם ידשדש כענף שולי יחסית כתעשיית היין הסינית, זאת נשאיר, כתמיד, ליד הזמן וכוחות השוק הגלובלי. 加油！