גורלו של גמל

עוד בבכרותו היה ברור כי סיאווש יוצא דופן בגודלו.

בגיל שנה ושלושה ירחים התנשא ראשו גבוה מעבר לכתפו הרחבה של ארקן, כך שיכול היה להשעין את סנטרו הכבד על שכם בעליו הגאים, ולהמהם ברכות מפתיעה כשרצה תוספת שעורה או גירוד בנקודה מציקה בגולגלתו העבה כלבנה.

כמו רבים במעמדו, לא שש ארקן להסגיר את מוצאו של סיאווש, ממי נרכש או כיצד הגיע זה למדינה. אך כנהוג ברוב המקרים, נראה שמוצאו של הענק האדמוני במזרח איראן, באפגניסטאן או אף במגדל טורקמני מתמחה. אומרים כי במקרים נדירים עוד מגיעים דומיו מחצרות היורוק, הכמעט נוודים האחרונים של הרי אנטוליה.

תשע שנים עברו מאז הגיע סיאווש לחצרו של ארקן והקיצים החמים שחלפו מאז עברו עליו באימוני דחיפה ובחיזוק אופיו כהכנה ליום פקודה. כך לבסוף, גדול בהרבה מאמו יחידת הדבשת ואביו הבקטרי, ונושא על גבו העצום את שמו של גיבור האפוס האיראני העתיק, השאהנאמה, פילח סיאווש את ערפל הבוקר, ראשו ברקיע האפור וכפותיו הרחבות בבוץ העמוק, והתקרב אל הזירה.

על אף כי מקובל כי גמלים ערביים ובקטריים חיים כיום באיזורי אקלים שונים לחלוטין, קרי מדבריות חמים וקרים בהתאמה, נראה כי בעבר היתה חפיפה רבה יותר בין תחומי התפוצה של הבהמות החינניות הללו, כאשר תנאי האקלים היו שונים. הסיבה להכלאה בין שני סוגי הגמלים הללו היה מכוונת ופרקטית לחלוטין, שכן תוצר ההכלאה (Camelus bactrianus × Camelus dromedarius), המכונה כאמור "בוחת", או טולו בתורכית, הוא בעל מאפיינים אידאלים כבהמת משא ועבודה. הם חזקים בהרבה משני הוריהם, וגם גבוהים מהם, ואופיים הנוח עושה אותם לבעלי ערך מיוחד.

תכנותיהם האדירות של גמלי הכלאיים זכו אף לאיזכור בפסוקי החדית' העוסק דווקא בהלכות נשים צנועות, ובכך שעליהן להמנע מלהגזים ולכרוך אריגים ומיני טורבאנים על מחלפות ראשן, עד ש"יזכירו את דבשות הבוחת" , בהגישו את גודלם הרב של הדבשות הללו.

גמלי הכלאיים הללו פוריים לרוב, אך המקורות כולם מציינים כי בניגוד לדור ההורים, תוצרי הכלאת ההמשך הם יצורים חלשים, רעי מזג למדי, מטומטמים להפליא, ומסוכנים לעצמם ולבעליהם.

השימושיות הרבה של הגמל המוכלא, אופיו הטוב ותועלתו הרבה כבהמת משא על דרכי המסחר, הביאה להתמחות של קבוצות אנושיות שונות במרכז אסיה באומנות הכלאת הגמלים, והתורכים היו כנראה מהמובילים בתחום. אחד משבטי התורכים אשר עשו את הכלאת הגמלים למשלח ידם, היו הסלג'וקים, ואלה החזיקו את עדריהם המעורבים בערבות שמצפון לים הכספי.

המחקר מציע כי התקררות אקלימית במרכז אסיה של המאות התשיעית והעשירית, הביאה לתמותת עדרי הגמלים הערביים שבידי הסלג'וקים, ולהגירתם הכפויה דרומה לתחומי הממלכות הסאמאנית והע'זנווית, שם נכנסו למעורבות צבאית כלוחמים, וסופם שבטעות הקימו את האימפריה הסלג'וקית שמלכה בגאון מגבול סין ועד אנטוליה.

זכר לחיבה הסלג'וקית לגמלים מוכלאים נותר אצל צאצאיהם הישירים, הסולטנים העות'מנים, אשר החזיקו בצבאם גמלי "טולו", ותפקיד המיוחסים שבהם היה להוביל את תופי הענק אשר שימחו את גדודי היאניצ'רים בדרכם לשערי וינה. מסופר שכאשר אחד מבעלי הדבשת הללו היה מתחרש לחלוטין מהלמות התופים שספג בעת שירותו הצבאי, היה מוכרז כע'אזי, כלומר לוחם קודש, ומקבל את הזכות להסתובב באיסטנבול כאוות נפשו וללחך מטעמים בשווקי הבוספרוס.

בינתיים בזירת הגמלים המאובקת נערכים צאצאי הסלג'וקים, חמושים במעילי עור, אפופי עשן וראקי ורעש תופים למראשותיהם, להמשך הקרבות.

לבסוף קורא הג'זגיר, כרוז הארוע, בשמו של סיאווש וזה מוכנס בכבדות לזירה, אפיריונו עטור הצדפות והגדילים קורע את שמי ינואר האפורים בהבזק של צבע.

בשולי הזירה כבר מהדס לו באפיריונו "קארא מוראט", עיניו כמעט חורגות מגולגלתו בדריכות ונחיריו שוצפים ריר מקציף בעודו מרטיט את שפתיו העבות. קטן גוף במעט, אך מנוסה בהרבה מיריבו המגודל, קארא מוראט הוא ווטראן אמיתי של זירות הגמלים, אך בגיל תריסר שנים ומעלה, נראה כי מיטב שנותיו מאחוריו. לקול תרועת קרני הזורנה המחרידות ולהלמות מקצבי התופים מובלים היריבים ללב הזירה במעגלים הולכים וסוגרים.

עם הווצרות המגע הראשוני בין המתאבקים המגודלים, מתרחקים שמשי הזירה למרחק בטוח מהבהמות, והשניים, סיאווש ומוראט השחור, הולמים זה בגופו של זה בעוצמה וצוואריהם משורגים, בעודם מנסים לאתר פרצה הדדית בחומת הבשר הבצורה שמנגד.

התאבקות הגמלים מבוססת על הרגלי החיזור של אוכלוסיות גמלי הבר, בהם נאבקים הזכרים על שליטה בטריטוריה ובזכות להזדווג עם קהילת הנקבות. במהלך המאבק רווי האבק, דוחקים הזכרים טרופי הייחום זה את זה באמצעות גופם וצווארם בנסותם לנגוס ברגלי ואוזני יריבם, עד להכנעתו הסופית והמלטותו אל עבר שממת הערבה שבאופק.

ההתגוששות המודרנית מבוססת על אותו עקרון עתיק יומין, אך באופן מוגבל דיו על מנת למנוע פגיעה חמורה של גמל ביריבו. חוטמם של הגמלים על פי רוב חסום בזמם, וצוות מרבה רגליים של שרתים חסונים מופקד על הפרדת הניצים במקרה של להט מוגזם.

לאחר דקות ארוכות של מאבק איתנים בהן נראה היה שדבשתו של סיאווש על העליונה והוא דוחק את יריבו "השחור" אל עבר שולי הזירה, מצליח השחרחר, בתמרון גוף זריז, לסגת מעט ולהשחיל את צווארו תחת צוואר יריבו הענק, לבצע נעילת בריח דרוכת שריר ולהניף את פלג גופו העליון של סיאווש אל עבר הרקיע, רגליו הקדמיות מתנודדות באוויר. מהלך גמלים קלאסי.

נשימתו של ארקן נעתקת כאשר שפתיו לוחשות עירוב לא קדוש של תפילה וקללה עסיסית, עת שוקיו האחוריות של הגמל הענק כושלות תחתיו והוא צונח על צידו באבק הזירה. ובדומה לגיבור הטרגי שעל שמו נקרא, מתבוסס בעפרו תחת יד הגורל המעיק את משקלו על אדם ובהמתו כאחד.

בדפי השאהנאמה הנושנים, הנסיך סיאווש, ודומיו מהמיתולוגיה האיראנית אשר מצאו את מותם במאבק האפי בין ממלכות איראן וטוראן, נעים כולם במעגלים ובמהלכים הולכים וקטנים הולכים וקורסים אל תוך עצמם בידי הזמן ושרירותיות הגורל, וכך נמחצים לחדלון תחת גלגל השמיים הסובב תמיד.

גורלו של סיאווש שלנו לעומת זאת, ובחסות בעליו המסור, מנהג המקום וחוקי הזירה - הוא לקום לתחיה מעפרו, להתנער בנחרה מקציפה אחת ולצאת מן הזירה עגולת השמיים בדבשת זקופה ורגל רחבה.

ולהלחם יום נוסף.