פורצלן בחופי תימן

אז אם כבר נגענו בסוגיות של קהילות ישראל בזירת האוקיאנוס ההודי, נוכל אז באותה נשימה גם לשאול, מה בין תכתובת הלכתית וטכנולוגיה סינית חדשה?

קהילת עדן, יהודים יושבי ים מדרום חצי האי ערב, שכנה לבטח באחת מן הנקודות האסטרטגיות החשובות בסחר שבין המזרח התיכון וקרן אפריקה לתת היבשת ההודית, וכזאת שאף כונתה במקומות מסוימים כ"פרודור סין". ישובה מבחינה תאולוגית בין מצרי תחום ההשפעה של הנהגות בגדד וא"י וכן שלוחתה המצרית של האחרונה, קהילת חצרמוות ההיסטורית של דרום ערב ניהלה יחסים כלכליים ודתיים ענפים עם המרכזים היהודיים החשובים שמצפון לה, כפי שמלכה בגאון בימים שמדרום וממזרח.

בהתאם למעמד הזמן והמקום, תכתובת מסקרנת בין היהודי היקר מצ'מון בן חסן בן יפת, "נגיד תימן" ונציג קהילת הסוחרים של עדן לבין מצליח הגאון - כהן (הומת 1139), ראש ישיבת פוסטאט הארצישראלית שבמצרים, מעלה את שאלת כללי הטהרה הנלווים לכלים "סיניים", שדוגמאות יקרות שלהם צורפו ככל הנראה כתשורה המשודכת לבקשת הפרשנות ההלכתית.

העיסוק היהודי הענף בשאלות טומאה וטהרה נגע באופן טבעי גם בנקודות התפר שבין חומרים, כאשר סוגיות של מגע בין מזהמים אפשריים מסויימים לבין מדיומים שונים ומשונים חזרו ועלו במהלך הדורות בהתאם למציאות ההסטורית. נראה כי הפורצלן הסיני, חומר אשר בעצמו נישא על גלי האכויות המעודנות הקשורות בו, כחוזק, עדינות ושקיפות הצליח ליצור בילבול מסויים בקרב אנשי הקהילות היהודיות שבאו עמו במגע, כאשר ההבנה כי מדובר בסוג של כלי חרס מצד אחד, אך קרבתו במגע, צבע ומרקם לזכוכית העלה כאמור את הקושי לסווגו בהתאם לצרכי ההלכה הנגזרים כלפי כל אחד מן החומרים הללו.

חומרים קרמיים המקבילים למושג המערבי "פורצלן" החלו בחדירתם לארצות האסלאם כבר בסביבות המאה התשיעית אם לא מוקדם מכך, כאשר רמת העידון, הגימור והחוזק המבני הקשור בהם יצרו רעידת אדמה תעשייתית של ממש אשר זיעזעה את קדריות נישאבור, א-רקה ובגדד ואלה החלו מירוץ חימוש טכנולוגי של ממש בחיפוש אחר מתכונים וטכנולוגיות אשר ישתוו לכלים הסיניים ביופים ובעמידותם.מהלך זה יצר אמנם במהלך הדורות תוצרי לוואי רבי קסם, כולל לדוגמא הקרמיקה ה"ארמנית" של ירושלים, אך כאלה שלרוב לא עמדו ברף הסיני מבחינת קיבולת, תחכום טכנולוגי ובקרת איכות.

על כל פנים, היות ופורצלן סיני היה מוכר ברחבי המזרח התיכון ובדרום אירופה למן שושלת טאנג, שאלתו ההלכתית של הסוחר היהודי מעדן, נראית מעט תמוהה שלא לומר אנכרוניסטית, וגם אם למדיומים אחרים ,כזכוכית לקח זמן מה להופיע בספרות ההלכתית הנוגעת לדיני טומאה, ההנחה הראויה היא כי שאלתו של הסוחר מצ'מון נוגעת לדבר מה חדש בתכלית.

כלי צ'ינג באי (青白), הם שם מטריה לקטגוריה סגנונית של כלים קרמיים אשר התפתחו מתוך מסורת הצריפה של שושלת טאנג, והגיעו לשיאם במהלך תקופת סונג והמאה ה-12. כלי הצ'ינג באי, אשר בהתאם לשמם נשאו פעמים רבות פרופיל גוונים ירקרק-כחלחל, נשענו על מתכונים משופרים ברמת החומר והגלזורה כאחד ואפשרו צריפה בטמפרטורות גבוהות תוך שמירה על עידון מבני אשר העניק לכלים הטובים בקטגוריה מימד נדיר של שקיפות. בעוד שכלי הצי'נג באי לא זכו למעמד רב בהשוואה לכבשנים ידועים אחרים מתקופת סונג, הם תרמו לא מעט להתפתחות הפורצלן הסיני המאוחר וזכו להצלחה אדירה מבחינת תפוקה ואימוץ תכנולוגי ברבים מאזורי הייצור הסינים שלפני הכיבוש המונגולי. ההצלחה הביתית של כלי הצ'ינג באי נתנה את אותותיה גם בזירת היצוא הסיני, כאשר בדומה לדורות קודמים של קרמיקה סינית, כלי הצ'ינג באי החלו לזרום מערבה בנתיבי האוקייאנוס ההודי זמן קצר לאחר התבססות היצור ההמוני של הטכניקה, כנראה במהלך המאה ה-11.

בעוד שנראה כי כלי צ'ינג באי פעפעו אל מערב אירואסיה כבר בשלבי יצור מוקדמים של הסוגה, נראה כי היבוא המוקדם של הקטגוריה היה מוגבל לאליטות מוסלמיות ואחרות, כמודגם בממצאים חדשים שמקורם בספרד המוסלמית וכן מבירת הפאטימים בפוסטאט. ככל הנוגע לפוסטאט כיעד למוצרי חמדה מזרחיים כמו גם לשאילתות של סוחרים יהודים אמידים ואובדי עצות, ניתן אולי לציין את שנת 1127 כשנה ממוזלת במיוחד, שכן היא נחשבת לא רק לסמן ההולדת של כלי הצ'ינג באי ככלי יצוא משמעותי, בין היתר כתוצאה מדחיקת שושלת סונג לדרום סין בידי הג'ורצ'נים הפולשים, אלא גם מועד הגירתו של רבינו ומורינו מצליח כהן הגאון אל בירת הפאטימים, וזאת כתוצאה מכיבושה של סוריה רבתי על ידי פולש צפוני אחר, בדמותם של הזנגים הסלג'וקים.

שאלתו של הסוחר מצ'מון בן יפת בנוגעו לטיבם ההלכתי של "כלים סיניים" שקופים ומזוגגים מתחברת היטב עם הידוע לנו על תכונותיהם של כלי הצ'ינג באי בהשוואה לכלי יצוא דומים מן הזירה המזרח אסיאתית, כמו גם לממצאים ארכאולוגים עדכניים מרחבי חד'רמוות ההסטורית ואלה עשויים לאשר את התמונה של דרום ערב כצומת מסחר אינטנסיבית ביותר בפורצלן של שושלת סונג, וכלי צ'ינג ביי בתוך כך.

ככל הנוגע ליהודים, בעוד שהיקף הסחר הישיר בין רשתות סחר יהודיות לסין במהלך תקופת סונג נותרות שנויות במחלוקת, אין ספק כי אלה היו פעילים ביותר במרחבי עולם המים של האוקיאנוס ההודי. ממצאים ארכאולוגים, מסמכים בערבית-יהודית שמוצאם בגניזה הקהירית וחומרים משלימים בערבית-מוסלמית שמוצאם בעיר הנמל של קוסייר מתארים את קיומן של רשתות סחר מקבילות, ולא אחת-שזורות, אשר טוו את חופי האוקייאנוס ההודי באריג צפוף של יחסים כלכליים, פוליטיים ודתיים מורכבים אשר נסמכו על קהילות אתניות שונות, המבנים הפוליטיים החזקים של תקופתם, ואת הסחר הבין האזורי בטקסטיל, חומרי תבלין ורפואה ומוצרי יוקרה, אשר העניק לאיזור משנה תוקף כלכלי תוך עיגונו אל אזורי השפעה מקבילים בדרום אסיה, בסין שבמזרח, ובאזורי הסחר השוקק שבתווך.

ואולי אם עלינו לחלץ איזושהי תובנה מאולצת מן המקרה המענין של התכתובת "הסינית" שבין נמל עדן לפוסטאט, היא עשוייה עם כן לגעת בשאלת התגובה של כל מערכת שמרנית (אך מן הסתם לא סגורה), לחדירתם של אלמנטיים חדשניים ממקור זר ואל מול הצורך להטמיעם באופן המתיישב עם הנחות הבסיס של התרבות הקולטת. באותו אופן פשטני גם נראה כי קו אנטי מהותני זה נמתח מחופי תימן עד ליפן ובין כלי פורצלן בסגנון צ'ינגבאי לסניפי סטארבאקס בשנגחאי, כפי שהוא מחבר בין מרכזי פיתוח השבבים באסיה, ללב קהילות יהודי האורתודוכסיה. הקו המעודן הזה מקביל לעיתים קרובות לגבול הקשיח ממנו שבין טהרה לטומאה ובין האני לאחר, אך בהנתן יד מכוונת וצרכי הזמן והמקום, הקו הצרוף הונקשה האמור, מתגלה לרוב כגמיש די צרכו.